הייתי רוצה לשפר את טכניקת הטיפוס שלי, איך עושים את זה?

מתוך Climbing_Encyclopedia
גרסה מ־22:54, 2 ביולי 2016 מאת מיכה יניב (שיחה | תרומות) (לימוד טכניקה דורש התמקדות בטכניקה!)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תראו, הבעיה עם אימון טכניקה היא שזה קצת משעמם!

אבל זה נכון לכל אימון. מצד שני, אפשר לשפר טכניקה על ידי טיפוס. אם תטפס ממש הרבה, כנראה שהטכניקה שלך תשתפר. לא באותה מהירות או באותה מידה כמו אם תתמקד בשיפור הטכניקה, אבל אולי תהנה הרבה יותר. נו, אימון זה בעסה, מה לעשות... הרבה יותר כיף לטפס מאשר להתאמן.

לימוד טכניקה דורש התמקדות בטכניקה!

ולעניין. העקרון הבסיסי בלימוד טכניקה הוא שאי אפשר ללמוד טכניקה כשקשה. טוב, אולי אפשר, אבל הלימוד לא יעיל, והטכניקה שלומדים ככה היא "מלוכלכת". כמה דוגמאות. מכירים את ההרגשה בסוף עליה קשה בטיול, שהשיווי משקל לא מרגיש נכון, שהרגל לא מגיעה בדיוק לאן שרוצים לשים אותה? הדבר הראשון שמתקלקל בזמן עייפות הוא שיווי המשקל. נסו לעשות ג'אגלינג עם שלושה כדורים אחרי כמה דקות ריצה ותופתעו מן ההבדל. העיקרון הזה הוא לא עיקרון של אימון בטיפוס אלא של אימון בכלל. זה אחד הדברים הראשונים שלומדים בכל קורס מאמנים או מדריכי ספורט:

למד טכניקה חדשה, עבוד על שיווי משקל וקואורדינציה, תמיד בתחילת האימון, כשהמתאמנים/חניכים/ספורטאים שלך עדיין לא התעייפו והם בקליטה מקסימאלית, גוף ומוח.

לכן, לאימון טכניקה, אין טעם בכלל לטפס דברים קשים. על מסלולים קשים המטפס עסוק הרבה יותר בלשרוד, להצליח ולהגיע לאחיזה הבאה מאשר בלטפס יפה. וזו התמצית של טכניקת טיפוס טובה. אתה צריך להרגיש שאתה "מטפס יפה", אלגנטי, בקלות. יש לבחור מסלולים וצעדים קלים, כאלה שאתה בטוח מצליח לטפס, ואפילו לא מתאמץ עליהם מאד (אפשר קצת). אלה צריכים להיות מסלולים שאתה יכול לטפס כל היום ולא ליפול עליהם בכלל. טיפוס מסלולים כאלה מאפשר לגוף לנסות כל מיני אפשרויות ולבחור את זו שמתאימה לו ביותר.

מחלקים טכניקה לכמה תת-תחומים: עבודת רגליים, תנוחות גוף, שיווי משקל וכו'. ליצני הטיפוס טוענים שיש רק שני סוגים של טכניקה: כוח ומהירות.

הרבה חזרות

העקרון השני באימון טכניקה הוא "לצבור קילומטראז'" על המסלולים הקלים האלה. בתהליך של שיפור טכניקה יש כמה שלבים. אנחנו רוצים, למעשה, ללמוד הרבה טכניקות ולא טכניקה אחת. טכניקה מורכבת מאוסף של מיומנויות (skills). זה אומר להכיר באופן אינטימי המון צעדים, תנוחות, דרכים להשתמש בגוף. לכל אחד יש את הדרך שלו לעשות כל אחד מהם כך שתהיה הכי יעילה ומתאימה למימדים שלו, לגמישות ולאוסף התכונות שלו בכלל. אבל זה בלבד לא מספיק. השלב הבא הוא "לצרוב" את כל התנועות והתנוחות הללו במרכזי התנועה במוח כדי שאפשר יהיה לשלוף אותן באופן כמעט אוטומטי בשעת הצורך. זה נקרא "התנייה" (conditioning). הדרך לעשות את זה היא לחזור על מספר רב של תנועות ותנוחות, מספר רב של פעמים. כל מטפס, אפילו מתחיל, יודע שאחרי כמה פעמים, הוא מצליח לעשות את המסלול בקלות יותר, למרות שאחרי כמה נסיונות הוא יותר עייף. איך זה יכול להיות? כי זה הופך להיות אוטומטי. זה כמו שמוזיקאי מתרגל המון פעמים כל מעבר בין כל שני צלילים, והוא מכיר המון "משפטים מוזיקאליים" כמעט בעל פה. גם אם הוא מנגן יצירה חדשה, ב"און סייט" (מה שקוראים במוזיקה "קריאה מהדף" או "פרימה ויסטה", שזה אונסייט בלטינית) הוא כל הזמן נתקל בצעדים ובסיקוונסים, שהוא כבר מכיר, ולכן הוא יכול לעשות אותם בקלות.

כאשר המוח מכיר מגוון גדול מאד של צעדים, הוא יכול תמיד לשלוף צעד מוכר, גם על מסלול לא מוכר. יותר מזה, מסתבר, שאם המטפס נתקל בצעד שהוא וריאציה על צעד מוכר, קל למוח להתאים את תנוחת הגוף למצב החדש. עוד יותר מזה, מסתבר גם, שכאשר המוח מכיר מגוון גדול של צעדים, קל לו להמציא צעדים חדשים. הוא כאילו "מבין" בעצמו מה צריך לעשות.

טכניקה "נקייה"

ועניין אחרון. החזרה עושה עוד משהו חשוב. היא "מנקה" את הטכניקה. היא מאפשרת לוותר על מניירות והעוויות וטונוס מיותר בשרירים ו"מזקקת" את התנועה. תחשוב על זה שכשאתה מתאמץ מאד לעשות משהו, נניח צעד קשה מאד, אתה מאמץ גם שרירים שלא הייתה חייב, למשל, אתה חושק שיניים או מכווץ את שרירי הבטן, או סתם מחזיק ביותר כוח ממה שהיית חייב. זה "מלכלך" את הצעד, אבל ככה עכשיו המוח זוכר את זה. אחרי כמה זמן, אולי התחזקת, אולי טיפסת המון. הטכניקה כבר קיימת שם, אבל דורשת כוונון עדין. כדאי לחזור למסלולים האלה ולחזור עליהם הרבה פעמים, עד שאפשר לעשות אותם יפה ובקלות.

בהצלחה

קריאה נוספת

ביבליוגרפיה

  • Performance rock climbing, Dale Goddar
  • Climbing your best, Heather Reynolds Sagar

תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...