שלוש פעמים - מסלול אחד

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מאת: חנינא קליא

בניגוד למקובל אצל לא מעט מטפסים ותיקים, אני מאד אוהב לטפס מסלולים מוכרים. הטיפוס במסלול מוכר, שהובלתי כבר בעבר, מהווה עבורי תמיד חוויה נעימה. אם מדובר במסלול בעל מוניטין, אחד שהיווה אתגר מנטלי וגופני, יהיה הטיפוס הנוסף עליו בגדר "לו היית או חלמתי חלום". הדינמיקה ביני לבין המסלול מפגישה אותי עם יריב קשה, הוגן אך מאופק. בחזרה אליו, בקצה החד של החבל, אני רוצה להוכיח, לעצמי בלבד, שאני יכול וראוי לו.

כך היה במסלול המבולט המרכזי, על ה-Diamond depression, שעל ג'בל צפצפה, בסיני.

הובלתי אותו, הייתי מרוצה מעצמי, ללא ספק תוספת מכובדת לרשימה הפרטית שלי. אז עוד לא הרגשתי מחובר לגוש סלע זה. העימות בינינו היה כמו דו קרב ממרחק 20 פסיעות. אני רציתי להתגושש אתו פנים מול פנים, להיאבק בערבוב של חיבה ורצינות. המסלול מתאים את עצמו לכך - לא מפמפם, ההחלטות יכולות להיות מבוקרות ואיטיות, אך הריכוז בכל זאת מחויב המציאות.

כך חזרתי, אחרי שנה וחצי, כמדומני, בהיסוס מה ניגשתי להוביל אותו שוב. הפיץ' השלישי רווי במהלכים של edging על קליפות בעובי מטבע, כמה טוב שהבולטים כל כך צפופים. רק בסופו הרשיתי לומר לעצמי: "יכולת לו". רק אז לחצתי יד ליריב, בתחושה שאני ראוי לו.

אם מדובר במסלול אנונימי, מהסוג הנחמד, שלא דורש ממך ריכוז מלא וסולח לך, אם שכחת איזה מהלך או אם שכחת פריטי ציוד חשובים בבית, כי אז יהיה הטיפוס החוזר, כמפגש עם ידיד ותיק - אחד כזה, שתמיד שמח לפגוש בך, אפילו אחרי שנים של ניתוק.

כך הרגשתי כשטיפסתי בפעם השלישית את Wounded rock, הווריאנט היפייפה של Friday rush, גם הוא על הצד המנזרי של הצפצפה בסיני. (החזרה הראשונה הייתה עם יואב ניר ז"ל- כדי לחבוש את החור שנותר, מהבולט שנשבר, עם דבק אפוקסי וגרגרי גרניט).

מצאתי את עצמי צוהל וזורח וטופח בידידות על המשטחים הסלחניים סביב אותו בולט בודד, היחיד שתקעתי בחיי (חוץ מזה שלידו, השבור, החבוש), כמו אדם הטופח על שכמו של חבר נעורים. אפשר לומר על הפיץ' כמו על החבר: טוב שאתה חקוק בהיסטוריה הפרטית שלי, הוספת מימד בחיי.

כשאני חוזר ומטפס במקום בו טיפסתי בימים צעירים יותר, שהיה אז מפגש של אהבה ממבט ראשון, דומה הדבר - כן כן – למפגש עם אהובה מימים ימימה. נכון, היא לא היפה בנשים, היא לא אהבת חייך אבל היא הייתה ראשונה, או שנייה, או שלישית - בכל מקרה מהראשונות.

ההתרגשות גדולה ואני מלטף ממש את הגרניט המחוספס ואני זורם לאורך החריץ האלכסוני המושלם ומסקרן אותי אם אותו רוק 4, שהשארתי בקפלים העגלגלים עשר שנים קודם נותר במקומו. כך היה, כשחזרתי למסלול המקורי, אותו כיניתי לפני כמעט שני עשורים ה-Diamond depression, עוד מסלול מקסים, מרחף גם הוא מעל המתחם של הגברים, על אותו צד, של אותו הר, באותו סיני.

כשישבתי בביליי, בקודקוד העליון של המעוין וספגתי לתוכי את כל הכיף, הסיפוק והחיוניות של שעות הטיפוס, חשבתי- ראוי למסלול מבויש זה, נחבא אל הכלים, לא בולט ולא מזהיר, שכל המשטחים משמאלו נקראים על שמו, ראוי שיהיה לו שם משלו.

בזמן שגלשתי, לאורך היצירה הראשונה בסיפור זה, היריב הראוי, הרהרתי אודות תחושותי עת חזרתי אל קטע הטיפוס השני בסיפור זה - רע שאותו לא שכחתי. אז גמרתי אומר לכנות מחדש את המסלול השלישי בסיפור זה, אותה אהובה מקדמת דנא, ולקרוא לו "ישיבה של מעלה", כי כך בדיוק הרגשתי בתחנה העליונה, אותה שעה שהתקבצו להם המוני בית ישראל לתפילת "כל נדרי"... ב"ספר סיני" אף פעם לא עדכנתי את הפרטים, אך ב-guidebook של נשמת הטיפוס הדברים חקוקים... בלי דירוגי קושי.