עוד שיטה לאבטוח עצמי

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שיטה זו לאיבטוח עצמי נוסתה בהצלחה על ידי אנדריאה במגוון של מסלולים. תיאור השיטה נכתב על ידי אנדריאה עצמו. שימו לב, זהו בעצם סולו מאובטח, ולעגינות התחתונות יש משמעות בדיוק כמו לתחנה העליונה.

תיאור כללי

רבות סופר, ורבות נכתב, על אבטוח עצמי (self belay). קיימים מכשירים מיוחדים לשם כך; אלה שבעת שימושם אסור לך להתהפך "ראש מטה", אלה שחייבים שימוש בחבל נוסף, ואלה שטובים רק לאימונים ולא לטיפוס אמיתי כי מחייבים עגינה מלמעלה, כמו ב-top rope. וכמובן ישנו אבטוח עצמי שאינן דורשות מכשיר מיוחד אלא רק ציוד מקובל בטיפוס (טבעות, פרוסיק, רתמת חזה, שטיכט), כל אחת ויתרונותיה, כל אחת וחסרונותיה. בטיפוס באיבטוח עצמי במסלול ארוך, בדרך כלל, צריך לטפס כל פיץ' שלוש פעמים: מעלה, מטה ועוד פעם מעלה. לא תענוג גדול למי שהתכוון לטפס לשם הנאה.

מה שמובא בשורות אלו הוא סידור איבטוח עצמי שמתאים במיוחד למטרה ספציפית: ללימוד ההובלה של פיץ' מסויים, מה שנקרא באנגלית red pointing, כולל הנחת העגינות, בחינתן ובדיקתן.

כותב שורות אלה הוא במקרה "red pointer" מובהק. לא פעם ריחמתי על בן (או בת) זוגי לטיפוס, שנאלץ להחזיק את החבל ביד משך שעות כשאני מנסה ומחליף כל מיני עגינות וכיווניהן, בוחן אפשרויות ומנסה שוב, וכל העת בן הזוג בודאי נשבע בלבו שזו לו הפעם האחרונה שהוא מסכים לצאת אתי ליום טיפוס כלשהו. על מנת למנוע אי-נעימות מעין זו מחברי לטיפוס, ניסיתי את השיטה המובאת להלן. ואלה עיקרי השיטה:

בנו עגינה טובה בבסיס המסלול, וגם עגינה טובה בראש המסלול (כמו ב-top rope), וקשרו ביניהן חבל הובלה רפוי (אנכי, בד"כ), כך שהעודף בחבל יהיה 60 ס"מ בקירוב. לביקורת עצמית: במצב זה, אם אתם לוקחים בידיכם לולאה מהחבל, אורך הלולאה יהיה 30 ס"מ לכל היותר.

העבירו את החבל, חופשי, בטבעת הננעלת הראשית של רתמתכם, והתחילו לטפס תוך הנחת עגינות ואבני עיגון כמו בהובלה רגילה, כשאתם מקליפים את קטע החבל היורד, זה שקשור לבסיס המסלול. איש לא מאבטח אתכם, אבל בכל שלב בטיפוס, במקרה של נפילה, אתם נעצרים 30 ס"מ מתחת לעגינה האחרונה שהנחתם.

יש לשים לב במיוחד לעגינה שבבסיס המסלול, ולא לשכוח שמבחינת חוזק ובטיחות דינה כדין עגינה לטופ-רופ (כפולה או משולשת, עם חלוקת מתח, וכו') ובנוסף - עליה להחזיק גם כלפי מעלה, למקרה של נפילה, וגם כלפי מטה שמא תישלף תחת משקלה העצמי.

כמובן, השיטה מתאימה לא רק ללימוד ההובלה של מסלול, אלא גם למקרים שבהם אין לך בן זוג. מבחינה בטיחותית יש לשיטה המוצעת כמה יתרונות וכמה חסרונות בהשוואה להובלה רגילה.

יתרונות

  1. בכל שלב, אם אתם נופלים, החבל כולו סופג את הנפילה, ולכן מקדם הנפילה לעולם אינו חמור, אף לא בראשית הפיץ'. בהובלה רגילה, בראשית הפיץ', יש להיזהר במיוחד מנפילה בעלת מקדם נפילה גבוה, ורק בהמשך, ככל שאתם מתקדמים במעלה הפיץ', סכנה זו הולכת ופוחתת.
  2. ללא כל קשר עם המרחק שלכם מעל לעגינתכם האחרונה, במקרה של נפילה אתם תמיד נעצרים 30 ס"מ מתחתיה, ולכן עם כל מטר נוסף שאתם עולים, גובה הנפילה האפשרית עולה במטר אחד. בהובלה רגילה, עם כל מטר נוסף של עליה, גובה הנפילה האפשרית עולה בשני מטרים.
  3. במקרה של נפילה, ואם העגינה האחרונה שלכם נתלשת, גובה הנפילה גדל כמרחק שבין העגינות, ואתם נעצרים 30 ס"מ מתחת לזו שהנחתם לפניה. בהובלה רגילה, אם העגינה האחרונה נתלשת, גובה הנפילה גדל בפי שנים מהמרחק שבין העגינות, ואתם נעצרים כמו בעגינה האחרונה, ועוד כגובה הנ"ל (פי שניים מהמרחק שבין העגינות) מתחת לעגינה שהנחתם לפניה; ברור לכן שהסיכוי לנפילה חמורה או ל-grounder הרבה יותר קטן בשיטה המוצעת מאשר בהובלה רגילה.

וגם כמה חסרונות

  1. השיטה אינה מתאפשרת אלא במסלול ישר. המסלול יכול להיות אנכי או אלכסוני אבל לא, למשל, מסלול שקטע ממנו אנכי, אח"כ באה טרברסה או גגון או מרפסת, ושוב קטע אנכי.
  2. השיטה עדין לא נוסתה מספיק, ולכן יש להתייחס אליה, בינתיים, כאל שיטה ניסיונית. היא שימשה בהצלחה ב-"מפצח האגוזים", ב-"אימברוליו" וב-"הקצר" בגיא בן הינום, וכמו כן ב-"אל אסד וב-"ויברם" בשייח מרזוק. לעומת זאת היא נמצאה לא מתאימה ל-"השיח הקוצני" בגיא בן הינום, בשל הטרברסה הקטנה שבו, ול-"העכביש הצהוב" בשייח מרזוק, בשל הגגון והמרפסונת שמעליו.
  3. ועוד חסרון רציני - אין עם מי לקשקש.

אבל אם אתם מנסים אותה, אז בהצלחה!


תרמו לדף זה: אנדריאה ענתי, מיכה יניב ואחרים...