נקודה קריטית

מתוך Climbing_Encyclopedia
גרסה מ־05:09, 21 בדצמבר 2008 מאת מיכה יניב (שיחה | תרומות) (גישות שונות לגיבוי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נקודה קריטית היא נקודה אשר אם תכשל, תכשל יחד איתה כל המערכת. ההתייחסות לנקודות קריטיות היא הבסיס לכל נושא הגיבוי במערכות חבלים.

בעבודת חילוץ משתדלים לבטל את כל הנקודות הקריטיות. במערכות טיפוס וגלישה יש נקודות קריטיות שלא ניתן (מטעמים של נוחיות ומעשיות), או שלא רוצים (על פי שיקול דעת) לבטל. לדוגמה חלוקת משקל בתחנה, עגינת גולש אחרון ועוד.

כתרגיל: מנה את כל הנקודות הקריטיות במערכת טופ-רופ (הפתרון נמצא כאן).

על בונה המערכת לאתר את הנקודות הקריטיות ולבטלן במידת הצורך על ידי גיבוי. הסיבה העיקרית לכשלים היא טעויות אנוש כתוצאה מיישום לא נכון של חלקי המערכת או צורת עבודה לא נכונה או שאינה מתאימה למערכת. מיעוט קטן ביותר של הכשלים נגרמים עקב כשל טכני של ציוד.

גישות שונות לגיבוי

קיימות שתי גישות כלליות לגיבויים במערכות חבלים:

גיבוי נקודתי

גישה ראשונה היא לגבות רק במקום בו (לדעת בונה המערכת) הגיבוי נחוץ. על פי שיטה זו יישום הגיבוי הוא סובייקטיבי ותלוי במי שבונה את המערכת, במידת מיומנותו ובהערכתו את הסיכונים במערכת.

על פי גישה זו מגבים רק נקודות בעייתיות משני סוגים:

1. מקומות בהם יש סיכון גבוה לכשל של ציוד. לדוגמה:

  • טבעת הנלחצת על הסלע, ועלולה להיפתח. במקרה כזה גבים על ידי טבעות הפוכות.
  • רצועה או חבל העוברים על פינת סלע במקום בו הסיכון לשחיקה או קריעה הוא ממשי. במקרה כזה מגבים על ידי רצועה או חבל, רפויים.

2. נקודות אשר יש בהן סיכוי גבוה לכשל עקב טעות אנוש. לדוגמה:

  • טבעות המחוברות לרתמה אשר יש סיכוי לפתיחתן בזמן הפעילות. במקרה כזה מגבים על ידי חיבור נוסף לחבל.
  • אבני עיגון בתחנה. משתמשים ביותר מאן עיגון אחת.

גישה זו דורשת רמת ידע ומיומנות גבוהה ונהוגה יותר בפעילות שטח עצמאית כגון טיפוס מצוקים, טיפוס אלפיני, קניונינג ומערנות (caving), כאשר יש חשיבות רבה למשקל הציוד ולפשטות המערכת וכך לדוגמא לא נהוג לגבות סלינג תפור או טבעת ננעלת הנמצאים בחלוקת משקל בתחנה אשר כולו באוויר ללא מגע עם הסלע.

גיבוי בכל מקום

הגישה השנייה היא לגבות את כל חלקי המערכת (למעט עיגון כגון עץ ענק וכדו'), ללא הפעלת שיקול דעת, על מנת להקטין למינימום את הסיכון, בעיקר את האפשרות לטעות אנוש.

יש הטוענים, כי בכל מקרה עדיף לגבות הכל. טענה זו אינה רצינית, כי:

  1. אי אפשר במרבית המקרים, לגבות הכל, ואם אפשר - זה לא מעשי. זאת אומרת שצריך להחליט מה כן ומה לא לגבות, וזה עומד בסתירה לטענה המקורית.
  2. אם מגבים יותר דברים, מקבלים כי:
  • משתמשים בהרבה יותר ציוד מכפי שנחוץ, והתוצאה היא בלאגן ועבודה מסורבלת. זה לכשלעצמו לא בטיחותי.
  • לוקחים הרבה יותר ציוד, זה מאיט את ההתקדמות על המסלול (גם בקניונינג וגם בטיפוס), ואם זה לא מספיק - מבזבזים הרבה יותר מדי זמן על בניית תחנות ותפעול המערכות. גם למהירות ההתקדמות על המסלול השפעה מכרעת על הבטיחות הכללית.

העיקרון הוא, כפי שנאמר, למזער את השימוש בשיקול הדעת של בונה או מפעיל המערכת וכך למנוע טעויות. שיטה זו נהוגה במערכות המיועדות להדרכת והפעלת חניכים. גישה זו מקובלת גם בחילוץ. גישה זו שולטת בכל הוראות הבטיחות של חוזר מנכ"ל משרד החינוך. על פי חוזר מנכ"ל, גישה זו מחוייבת בכל פעילויות החבלים לתלמידי בתי ספר, למעט מספר מקרים ספציפיים כגון טיפוס טופ-רופ בה לא ניתן ליישמה מטעמים מעשיים.


תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...