מיומנות בטיפוס

מתוך Climbing_Encyclopedia
גרסה מ־09:24, 27 בינואר 2011 מאת מיכה יניב (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כמה עצות מעשיות לשיפור סגנון הטיפוס ומקצת מן הפילוסופיה שמאחוריהן.

מאת: דוד אנדריאה ענתי

פתח דבר

במשך השנים שבהן הדרכתי מטפסים מתחילים באמנות טיפוס הצוקים, היו לי הזדמנויות רבות לצפות בהתנהגותם ובגישתם לאימונים. נוכחתי לדעת שאצל רוב החניכים היתה בד"כ מודעות חזקה ומושרשת לתרגילי כח, אך ללא התייחסות מספקת ל’מיומנות’. מרביתם, למשל, נהגו להתאמן בקביעות בעליות מתח או בלחיצת גומיות לחיזוק שרירי האצבעות, מה שבהחלט מובן וגם מוצדק, אך מאידך לא ראיתי אצלם השתדלות מיוחדת לטפח את הקלילות בטיפוס, מה שעשוי היה לשפר את סגנונם, ובסופו של דבר, את רמתם.

הכח חשוב מאוד, אבל המיומנות מאפשרת את הניצול הטוב של אותו הכח. גם ב’מרוצי שטח’ חשוב שלמכונית יהיה מנוע חזק, אבל כדאי גם שהמשתתף שמאחורי ההגה והדוושות יהיה מיומן בנהיגה. המיומנות בטיפוס הִנה שילוב של שיווי-משקל, גמישות, דייקנות בתנועה, וקואורדינאציה, ומאפשרת למטפס להזיז את מרכז הכובד שלו, למשל, באותו התיזמון המדוייק שמאפשר לידו להגיע לנקודה הרצויה, בזווית המתאימה, ובשבריר השניה המתאים, כדי לתפוס את האחיזה המיוחלת ללא מאמץ מיוחד. כאמור, הכח חשוב מאוד, אבל מה שמבדיל בין מטפס לאדם אחר זה לאו דווקא כוחו, אלא אותה התכונה שמבדילה גם בין שחיין, רוכב אופניים, או מחליק על סקטים לאדם אחר: המיומנות.

בעזרתם הבלתי מודעת של חניכים רבים, פיתחתי במשך השנים שיטת אימון מיוחדת, שאפשר לכנותה במידה מסויימת של הצדקה: ’מבוא לטיפוס דינאמי’. בקרב המטפסים, מעֲבר שבמהלכו מנוצלת התנופה ההתחלתית מכונֶה ’צעד דינאמי’. הוא מאופיין בכך שמצבי הביניים שלו אינם יכולים להתקיים בצורה סטאטית; לא ניתן להיעצר בהם ולהקפיא את התנועה. הכינוי ’צעד דינאמי’ משמש לרוב לתיאור צעד קשה, שלא ניתן להתגבר עליו אלא בצורה דינאמית, אבל אין זאת אומרת שכדאי לטפס את המעברים הקלים יותר, בצורה סטאטית ומגושמת. שיטת האימון המוצגת בדפים אלה לוקחת את המושג ’דינאמי’ ממעֲבר מסויים על הסלע, ומעבירה אותו לסגנון של האדם המטפס, תהיינה מידות הקושי כאשר תהיינה.

להלן מובאים שישה תרגילים, המייצגים ומדגימים את השיטה, האמורים להימשך 30 עד 40 דקות כל אחד. הם כתובים בגוף שני, כעין ’הוראות לביצוע’, אך אני מודע לקושי שבו עשוי להיתקל הקורא, אם הוא מצפה שקל יהיה לו לקרוא את תאור התרגילים המובאים בדפים אלה וליישם מיד את השיטה המוצעת ללא הדרכה והדגמה. בכל שיטה חדשה של התנהגות, קשה לו לאדם לצאת ממערכת ההרגלים הקודמים שלו בכוחות עצמו. זה בולט במיוחד ב-’טכניקת אלכסנדר’, אבל גם בשיטת ’פלדנקרייז’ או בקראטה, ההסתגלות לשיטה החדשה נעשית בעזרתו של מדריך שכבר עבר את כל שלבי ההסתגלות. בשיטה המובאת כאן הדרישה הזאת אינה כה חמורה, אך גם פה יהיה נוח יותר להיעזר במטפס, שכבר קלט את רוח הדברים ואת עקרון המאמץ המינימאלי ומכיר את הסגנון המיוחד, ולהסתגל לכל אלה גם בעזרת הדגמה וחיקוי.

ולבסוף, שׂוּמה עלי להזהיר מראש את הקורא ההישגי: בניגוד למקובל באימוני ’בוֹלְדרינג’, את התרגילים האלה יש לבצע על קיר קל ועם הרבה אחיזות טובות. הקלוּת של הקיר באימון המיוחד הזה, כמו הקושי של הקיר באימוני בולדרינג, היא הכרחית ובעלת חשיבות מרכזית. פה צריך להתרכז, לא על איך להתגבר על מעבר קשה מסוים, אלא על איך לאפשר לגוף לנוע ללא מאמץ, בצורה הטבעית והשוטפת ביותר. קיר אימונים קשה מדי עשוי היה להביא את המתאמן, בעל כֹרחו, לטיפוס כוחני וחסר האיזון העדין שתרגילים אלה מתכוונים להקנות. היכולת להתגבר על מעברים קשים תמצא את דרכה אל המטפס, מאליה, הודות למיומנות שלו.

הסְווִינְג

בכל תנועה שאתה מבצע, בטיפוס כמו בחיי היום-יום, משתלבת בהכרח מידה מסויימת של תנופה. זה טבעו של כח-ההתמדה. תרגיל ה’סווינג’ הזה מיועד להזכיר לך מה שבודאי ידעת היטב בגיל 6 או 7, ומה שגור חתולים יודע עוד יותר טוב והוא רק בן חודש-חודשיים: כיצד לרתום את התנופה לצדך, כיצד לא להעמידה נגדך.

עמוד על הקיר הקל שלך, עם אחיזות ידיים טובות בגובה טיפ-טיפה מעל לגובה הכתפיים, ומרוחקות זו מזו טיפ-טיפה יותר מרוחב הכתפיים, כשהרגליים בפיסוק קל.

זה, אגב, המצב הנוח ביותר לך כמטפס, ועדיף שתמיד תכוון את גופך למצב ככל האפשר קרוב לו. ברור שבטיפוס אמיתי זה לא תמיד מתאפשר, תלוי באחיזות הקיימות, אבל השתדל להימנע מלהגיע לאותן תנוחות אבסורדיות, האופייניות למטפסים מתחילים, שלא קופים ולא חתולים נראים בהן אלא רק בני אדם, ובעיקר המבוגרים שבהם כשמנסים להיות מטפסים.

העיקרון של ’המצב הנוח’ תופס לכל סוגי הפעילויות: גם שחקן גולף, לפני החבטה בכדור, נעמד במרחק ובזווית הנוחים לו ביותר. גם שחקן טניס מנוסה, הרואה את הכדור מתקרב אליו, לא יושיט את זרועו רחוק, ולא יקפל את זרועו קרוב לגוף, אלא יזוז בכל גופו למצב המתאים לחבטה הנוחה ביותר. בשיעור הראשון בקליעה למטרה מלמדים את הקלע המתחיל לעצום תחילה את עיניו, להחזיק את הרובה בצורה הנוחה לו ביותר, ו’להיכנס לַמצב’. רק אח"כ הוא אמור לפקוח את עיניו ולהסתובב לכיוון המטרה, תוך שמירה על אותו מצב נוח.

מהמצב הנוח שלך על הקיר הקל, התכופף מספר פעמים על ארבעת הגפיים, נסה מהירויות שונות, עד שתחוש שהקצב של תנועותיך מתאים לגופך.

לא מהר מדי ולא לאט מדי. עשה זאת בצורה נינוחה, ככל האפשר ללא מאמץ. שוטף. בתהודה עם גופך. אם בשלב הזה אתה חש במאמץ זר לשרירים, שנה את אחיזותיך על מנת שהיציבה שלך תהיה כמה שיותר נוחה ומאוזנת.

כשאתה מרגיש ש’נכנסת למצב’, התחל להוסיף לתנועותיך את הסווינג, נדנוד צדדי קל, כך שבכל פעם שגופך זקוּף, אחת מרגליך נשענת על הקיר מעט יותר מאשר השניה. תחילה רגל ימין, למשל, אח"כ רגל שמאל, וכך הלאה לסירוגין. אל תתאמץ, אדרבא: תן לגופך להגיע לזה במאמץ המינימאלי, משוחרר וקליל.

הגְבֵּר בהדרגה את הסווינג, עד שתרגיש כי הרגל מבקשת להתנתק מן הקיר ולהישאר באויר לרגע קט. אל תוסיף להגביר עוד את הסווינג, בינתיים. בשלב הזה יש לך אפשרות ’לחדד’ את רגישותך: המשך להתנדנד כמה פעמים בצורה זו, על הגבול של ’הרגל כמעט עוזבת את הקיר’, אבל לא ממש; נוגעת, אבל לא לוחצת. אל תתאמץ לשמור על גבול זה יותר מדי בגסות; תן לגופך, תוך כדי סווינג עדין, להגיע אליו בדרכו הוא, ולהישאר בקרבתו.

אחרי זמן מה, אם אמנם הצלחת לחדד את הרגישות, רגלך בודאי תזהה בנקל שגבול עדין זה, שבו הרגל כמעת עוזבת את הקיר, הוא הוא המצב שבו קל ביותר להעביר את הרגל לנקודה חדשה מבלי להשקיע כח ומבלי לערער את שיווי-המשקל.

לפעמים רואים מכונית תקועה בבור בדרך עפר. קורה שהנהג מחליט לסמוך על החיכוך הזעום שהחול והחצץ מאפשרים לו, על הכוח, ועל עוד יותר כוח, וקדימה, לוחץ עד הסוף! אם אתה נהג מנוסה, מן הסתם ידוע לך היטב כמה קל היה להוציא את הגלגל מתוך הבור, אלו רק ניתן למכונית להתנדנד קדימה ואחורה עד הגיעה לתנופה הדרושה ליציאה קלה וחלקה מן הבור. ההקשר לסווינג, והנמשל שלו בסגנון טיפוס, יש לקוות, ברורים.

המשך זמן מה בסווינג הגבולי הזה, משוחרר וקליל ככל שתוכל, ואז התחל להעביר את רגליך מנקודה לנקודה. בצע כל העברה כשרגלך מבקשת זאת, ואל הנקודות שהיא בוחרת, אפילו ס"מ אחד בלבד הצידה. השתמש בסווינג של כל גופך כדי שהרגל תנחת כאילו מאליה ותוך כדי הסווינג בנקודה החדשה, מבלי לתת לזה לשבש את הקצב הטבעי של הסווינג.

אל תהסס לחזור על אותן העברות רגל; אולי תגלה שהעברת הרגל יצאה ’הפעם’ חלקה במיוחד בהשוואה לפעמים קודמות. להכיר בזה, ואם היו לך ספקות - להודות בזה, מהווה חלק בלתי נפרד מכניסתך להלך הרוח של תרגילים אלה, ואולי גם להכרה שניתן לשפר במידה משמעותית את סגנון הטיפוס ואת רמת הטיפוס, ולא רק על ידי תרגילי כח.

לכל העברת רגל שתבצע, השתמש בדיוק במידת התנופה הנכונה: לא פחות מדי, ולא יותר מדי. זה אולי נשמע מוזר ומיותר להזכיר דרישה כה ברורה וכה מובנת מאליה, אך חשוב להדגיש נקודה זאת במפורש כי קורה רבות שמתחילים, שזה עתה גילו את הסווינג, נסחפים להפעיל ’כמה שיותר’ תנופה. זה כמובן מוטעה; פחות מדי לא טוב, יותר מדי גם לא טוב, רק המידה המדוייקת - ויש לחדד את הנקודה המדוייקת הזאת ע"י תירגול - היא שתקנה לך את השטף ואת הרצף המבוקשים.

כל התרגיל אמור להימשך כחצי שעה או קצת יותר. בסופו כדאי לחזור לדקה או שתים על השלב ההתחלתי, על הגבול של ’נוגע ולא נוגע’. ההשוואה בין שני הביצועים (זה שבתחילת התירגול וזה שבסיומו) יכולה להיות מאלפת. לא אפרש.

ישנן שתי תופעות בנוגע לתרגיל זה, הקשורות זו בזו במידת מה, שראויות לתשומת לב מיוחדת:

1) אחרי כמה אימונים יסתבר לך בודאי, שכמעט בכל פעם שתנועתך אינה נקיה ומדוייקת כפי שהיית רוצה, רגלך פוגעת דווקא גבוה מדי, כלומר קצת מעל לנקודה הרצויה, ונדיר מאוד שמחוסר שליטה מספקת, או חוסר מיומנות, רגלך תפגע נמוך מדי. לתופעה זו יש אולי הסבר פשוט שיכול להתקבל על הדעת: בהליכתך הרגילה על רצפה אופקית, כמו גם בעלייתך בגרם מדרגות, רגלך מועלית תחילה למפלס גבוה במקצת מן הרצוי, ואח"כ מונחתת למקומה. הֵרְגלים מעין אלה מהווים למעשה מיומנות כוללת של חיי יום יום, ואפשר להבין שנטיה מיוחדת זו המוזכרת לעיל, לא נעלמה ממך לפתע ברגע שהתחלת לטפס על קיר אנכי.

2) עוד תופעה מעניינת, שמן הסתם היית מגלה גם בעצמך: בהעברות הרגליים, יהיה לך קל יותר להרים רגל לנקודה יותר גבוהה, מאשר להורידה למפלס נמוך. יתברר לך שההבדל בדיוק התנועה ובתיזמון, משתקפים היטב בהרגשת הביטחון - העצמי שתחוש בהעלותך רגל כלפי מעלה, לעומת אי הנוחות וההיסוס האופייניים להורדות רגל לנקודה נמוכה יותר.

ההסבר שיובא להלן עשוי גם לשפוך אור על המושג ’מיומנות’ בכללו, ולכן מן הראוי להזכיר תחילה שהרמת הרגל לנקודה יותר גבוהה היא תנועה אופיינית לטיפוס בעליה (ascent), לעומת הורדת הרגל לנקודה יותר נמוכה שהיא תנועה אופיינית לטיפוס בירידה (descent). כל מטפס, ממתחיל ועד לזקַן ותיקי המטפסים, יודע מנסיונו שטיפוס בירידה הוא בד"כ יותר קשה מטיפוס בעליה, למרות שמנקודת הראות של כח השרירים אפשר היה לצפות בדיוק את ההיפך. אחד ההסברים המקובלים לתופעה ידועה זו הוא שבטיפוס בעליה עיניך בוחנות את השטח תחילה, ולכן האחיזות והזיזים כבר מוכרים לך כשרגליך נזקקות להם; לא כן בטיפוס בירידה, שאז רגליך צריכות לתור ’על עיוור’ אחרי אחיזות וזיזים בלתי מוכרים. הסבר הגיוני, ויש בו ללא ספק מן האמת, אבל אין בכוחו להבהיר את כל הסיפור כולו: בתרגיל הזה למשל, הסווינג, רואים היטב את כל הזיזים, ומכל מקום הם מוכרים לך היטב (אפילו יותר מדי) ושום רגל לא צריכה ’לחפש על עיוור’ אחרי שום זיז. חייב להיות עוד הסבר משלים לתופעה.

ואמנם יש הסבר נוסף, קשור למיומנות: טיפוס בעליה, מבחינה מוטורית, זהה להליכה קדימה. טיפוס בירידה, שוב מבחינה מוטורית, זהה להליכה אחורה. בדיקה מדוקדקת של סדר הפעולות ושל הקשרים הקואורדינאטיביים יגלה בנקל, מה שמראש לא היה בהכרח מובן מאליו, שכלל זה נשאר תקף לכל שיפוע של מצוק. ואם כך, מה הפלא שיותר קל לך לטפס בעליה? הרי מהיום שבו התחלת ללכת, הלכת הרבה יותר קדימה מאשר אחורה, ולכן המיומנות שלך יותר מכוונת על הליכה קדימה. ומה ועוד, יש לשער שגם אבותיך ואבות אבותיך היו יותר מיומנים בהליכה קדימה מאשר בהליכה אחורה, והעבירו אליך עם הגנים את מיומנותם המיוחדת. תנועותיך יותר מוכרות, יותר הרמוניות ויותר מדויקות. גרעין ההבדל, איפה, הוא מיומנות.

האגודל

האגודל היא אצבע חזקה. היא גם אצבע מאוד מיוחדת המאפשרת לך ללפות, ומקנה לך בזה יתרון, לא רק על עז-ההרים והיעל, אלא גם על הקוף. אפילו המטפס הדגוּל הזה, הקוף, יכול לקרב את האגודל רק לאצבע הראשונה, ורק מהצד; ואתה, אתה יכול לקרבו גם לשאר האצבעות, וגם ממול. אכן, ישנם שני סוגי תנועה שאגודל האדם ניחן בהם (circumditum ו- opposition) אבל אגודל הקוף, שהוא מפותח פחות מבחינה אבולוציונית, אינו מסוגל לבצע. לפיתה טובה של בליטה בסלע היא איפה זכותו הבלעדית של האדם, והיא עשויה להוות הצלה של ממש אחרי חצי פיץ’ של פייס עדין, ובכל זאת רואים לא פעם מטפסים שאינם מנצלים את זכותם זו אף במצבים ברורים שבהם השימוש הנכון באגודל יכול היה לאפשר אחיזה מעולה. פשוט לא חושבים על זה. התבונן בתינוק התופס את שערות אמו או את המקטרת של אביו; הוא עדיין משתמש באגודל, אבל רוב המבוגרים בתרבות המערבית-עירונית נוטים לאבד את ההרגל.

עשה נסיון: קח סתם אדם שאינו מצוי ברזי טכניקות הטיפוס, או אפילו מטפס מתחיל, ובקש ממנו לעשות כמה עליות מתח על המשקוף הדק שמעל לדלת; לפי כל הסיכויים תיווכח, מן הסתם אחרי כמה נסיונות סרק מצדו, שהשימוש באגודל לא עלה אפילו על דעתו. תציע לו זאת. ייקח לו בודאי כמה נסיונות נוספים עד שיגלה כיצד להניח את האגודל, אבל אז ייפקחו עיניו: אמנם זה עשוי להסתכם בעליות מתח ספורות, אבל כמה הצליחו לו בלי אגודל? ואם הצלחת אתה להשתכנע בעזרת הנסיון של משקוף הדלת שלפעמים גם השימוש באגודל יכול לעזור, התרגיל הבא עשוי להחדיר בך את ההרגל ליישום על פני המצוקים.

התחל בטיפוס הצידה (traversing ) בקיר הקל שלך, עם האילוץ הנוסף שעליך לנצל את האגודל בכל אחת ואחת מאחיזות ידיך.

האילוץ המוזר הזה יעכב תחילה את התקדמותך, אבל בהמשך תראה שהוא מכריח אותך לגלות אפשרויות רבות שעליהן לא חשבת: האגודל על מדרגונת אופקית ליד שאר האצבעות (כמו במשקוף), צביטה, או לפיתה של בליטה דמוית חצי תפוז או כוכבית, ועוד אפשרויות רבות אחרות. לעתים תמצא לראוי, למשל, להניח תחילה את האגודל, ואח"כ לשים עליו את שאר האצבעות הלוחצות אותו לסלע. ככל שהשימוש באגודלך יהיה יותר מוכר לך, תגלה זוגות של חורים (אחד לאגודל והשני לְאצבעות אחרות), תראה זיזים עדינים ביותר הופכים לאחיזות בטוחות ע"י הצמדת אגודל ב’קונטרה’, ותגלה כמה קל לשלוט על הזווית של האחיזה (הכיוון) בעזרת האגודל.

עבור כמה פעמים הלוך וחזור על אותו הקטע בטרברסה על מנת להכירו היטב וכדי שתוכל לבחון לפרטיהן את מגוון האפשרויות.

מדי פעם, אחרי שתמצא אחיזת אגודל טובה, עצור לכמה שניות ושאל את עצמך אם אין צורה עוד יותר טובה לניצול האגודל באותה האחיזה; זווית שונה, או אולי כתם מחוספס או זיז שלא נוצלו כראוי. תופתע להיווכח כמה פעמים התשובה תהיה: ’’אמנם כן, היתה צורה יותר טובה", וכמה מפסיד מטפס עד שהוא מגלה מחדש שיש לו גם אגודלים בידיו.

לקראת סוף התרגיל התחל להרפות בהדרגה את האילוץ ’רק עם האגודל’.

אם ידך מוצאת את זה לכדאי - אדרבא, נצל את האגודל ככל שיתאים, אבל אם ’לא בא לה’, אל תכריח אותה. כדאי שתמשיך לטפס כך, עד שתרגיש שאתה מספיק משוחרר מן האילוץ המלאכותי של התרגיל הזה, שאימצת, זמנית, רק למטרות תירגול.

אותן העצירות לחיפוש של צורה יותר טובה, המוזכרות לעיל, מומלצות לאימון בכל טכניקה, לא רק בשימוש באגודל, אבל יש נקודה אחת שכדאי לזכור: חשוּב לסיים את התירגול בכמה דקות ללא העצירות והחיפושים המלאכותיים האלה על מנת לשחרר את עצמך מן האילוץ. יש מטפסים שלעולם אינם שבעי רצון מאחיזותיהם, ומגששים ומנסים בלי הרף אחיזות שונות. המחשבה: "מי יודע איזה אחיזה מעולה אני מפסיד" רודפת אחריהם במשך כל הטיפוס ומונעת מהם את הרצף וההמשכיות שהן חלק מן ההנאה. רחם על חבריו לטיפוס! מטפס כזה יהיה מוכן לעכב את ההתקדמות ובלבד שידיו ורגליו יורשו לנסות את כל הואריאציות האפשריות. אפילו רק לצפות בסגנון טיפוס בלתי אסתטי זה יכול להיות לא נעים. על מנת לוודא שאינך מפתח חלילה הרגלים בלתי רצויים, התייחס לתירגול מאולץ כלשהו רק כאל אמצעי זמני, ולקראת הסוף - טפס כמה דקות משוחרר ולפי צו האינסטינקט הטבעי שלך בלבד. חזור להיות אתה עצמך.

הצעד

אם אתה שייך לרוב, ידָּרש לך זמן מה כדי לעכל את עצם הגישה של שטת האימונים המוגשת בדפים אלה, ואת עקרון המאמץ המינימאלי. התרגיל המיוחד הזה יזְכה אולי להערכתך בזכות תועלתו המעשית בשיפור ’עבודת הרגליים’, אבל הוא מובא כאן גם כדי לעזור לך להבין יותר לעומק את השטה, ולהכיר בקיומם של עידונים רדומים, בדרך בה אדם משתמש בגופו; עידונים מוזנחים לחלוטין אצל רוב המבוגרים בני התרבות המערבית המודרנית. התרגיל יובא בארבעה שלבים.

שלב א’. בחר לך מדרגה בערך בגובה הברך, כגון אבן בשדה. הנח כף רגל אחת על האבן, והרם את גופך אי אלו פעמים על שריר הירך תוך כדי הזדקפות על אותה הרגל. נוח קצת, החלף רגליים, ועשה את אותו הדבר כמה פעמים גם על הרגל השניה.

שלב ב’. חזור על אותן הפעולות של שלב א’, אבל בנוסף, עזור לגופך ברגע ההתחלתי ע"י זה שתדחוף גם ברגל השניה, זו שנמוכה יותר ומונחת על הרצפה.

הכוונה רק לדחיפה קצרצרה בתחילת המאמץ. תרגיש בודאי שמבחינת כח השרירים, תוספת הכח של עוד רגל הֵקלה במידה משמעותית על המאמץ, אבל הרֶווח דרש את מחירו: היה עליך לשים לב לשיווי-המשקל, מן הסתם גם זרועותיך נקראו לשתף פעולה בשמירת האיזון, ובאופן אינסטינקטיבי כופפת קלות את שתי ברכיך לפני המאמץ. התזמון המדויק (שהיה חֲסַר ערך בשלב א’ של תרגיל זה) הפך להכרחי, וההשתתפות של כל המערכת דרשה תאום כולל ומלא. בסה"כ - יותר מיומנות ופחות כוח; אחד על חשבון השני.

חשוב על בדווי שרוצה לטפס על גזעו הדק של עץ דקל נטוי הצידה, כדי לקטוף את התמרים שבראשו. הוא יכול לבחור בין להתלות כזיקית בידים ורגלים ולעלות בצד התחתון של אותו גזע נטוי, לבין לעלות בשיווי-משקל בצדו העליון. כל בדווי שמכבד את עצמו יבחר באפשרות השניה, הדורשת יותר מיומנות ופחות כח, גם במקרה זה, אחד על חשבון השני.

התרומם על האבן מספר פעמים עם הדחיפה הקצרה גם ברגל השניה, ותן לעצמך מנוחה.

בכל התרגילים האלה טוב לנוח מידי פעם כדי למנוע משריריך עייפות ומתח מיותרים, ולאפשר להם את תנועתם השוטפת והטבעית.

שלב ג’. המשך כמו בשלב ב’, והתרכז עכשיו באותו כיפוף קל בשתי הברכיים לפני המאמץ, כאשר הוזכר לעיל בקשר לשלב ב’.

שים לב, אם אתה מכופף כך את ברכיך ואז ממתין לרגע קט באופן סטאטי, אפילו לשבריר שניה, כל היתרון הולך לאיבוד. נסה זאת; הרְגש איך שהרצף נשבר. הכיפוף הקל הזה יכול לעזור רק אם הוא נעשה, כמו כל צעד דינאמי, בדיוק בתיזמון הנכון: לא עצם ההתכופפות היא שעוזרת, אלא מכלול סדר הפעולות בתנועה.

שחק עם הכיפוף הזה ועם תיזמונו המדויק, נסה כיפוף יותר קל, יותר עמוק, שנה את המהירות ואת משך הכיפוף, חדד את רגישותך ומצא את מידת הכיפוף ומשך הזמן הטוב ביותר.

כלומר זה שנותן לך להרגיש כאילו כח הכובד נחלש לרגע, בעת שאתה מתרומם על האבן.

ולפני שנעבור לשלב הבא, סטייה קצרה. בודאי שמת לב שילדים בכל העולם אוהבים להתקדם בדילוגים קטנים (skipping באנגלית), כך שכל רגל נוגעת ברצפה פעמיים רצופות בכל צעד. דרך ביניים, בין הליכה לבין ריצה. התיזמון של קיפוצים אלה הוא:

. . . . . . טם, טטם, טטם, טטם . . . . .וכו’.

לא זכיתי לראות הרבה מבוגרים רצים לקראת חבר בקיפוצים, כמו ילד שרוצה להראות ג’ולה חדשה שמצא; אפשר להבין שהתדמית של אדם רציני, מכובד ותרבותי, עלולה להיפגם קלות בגין התנהגות מעין זו. אבל תהיתי לא פעם: מה יש בקיפוצים האלה שמושך את ילדי כל הארצות, כל התרבויות באשר הן, להמציאם מחדש באופן טבעי?

אם אתה מעריך שזה לא יהיה יותר מדי מביך עבורך, רוץ פה ושם בשיטת הקיפוצים האלה לדקה או שתיים לפני השלב הבא בתרגיל, והיזכר בהיותך בן 5. זה יעזור לך להכיר את עצמך כיום, ולענייננו - להשתלט ביתר קלות על השלב הבא, הסופי, של תרגיל ה’צעדים’.

שלב ד’. בעת הכיפוף הקל שעליו עבדת בשלב הקודם, ולפני שאתה מרים את גופך זקוף על האבן, בצע קפיצונת קטנה ברגל התחתונה (זו שנשענת על הרצפה).

זה, למעשה, כל התרגיל הנקרא ’הצעד’, השלבים הקודמים לא באו אלא כהכנה לקראתו. התזמון המומלץ נשמע כמו: “טם, טטם, טם”. סדרת הפעולות הרשומה להלן כתובה עבור עליה על רגל ימין, אבל החלפתה לעליה על רגל שמאל מידית, ולא צריכה להוות בעיה.

   . . . . . . טם, טטם, טם.
   | | | | | |
   א ב ג ד ה ו

א - התחל כשכף רגל ימין על האבן וכף רגל שמאל על הרצפה,

ב - רגל שמאל עוזבת את הרצפה ומתרוממת קלות כהכנה ל- ג’,

ג - רגל שמאל נוחתת על הרצפה ומתחילה בזה קפיצונת קטנה. באותו הזמן גם רגל ימין עוזבת את האבן ומתרוממת קלות,

ד - רגל שמאל נוחתת על הרצפה בגמר הקפיצונת,

ה - רגל ימין נוחתת על האבן ומתחילה את העלאת כל הגוף. באותו הזמן רגל שמאל עוזבת את הרצפה ומתחילה את עלייתה אל האבן,

ו - רגל שמאל מצטרפת לרגל ימין בנחיתתה על האבן.

חזור על סדרת הפעולות עד שתרגיש שהיא יוצאת לך חלקה.

בהתחלה, במיוחד אם עדיין לא השתלטת על הסווינג במידה מספקת, יהיה עליך להתרכז כל הזמן במה שאתה עושה, אבל אחרי מספר אימונים תראה שהתרגיל אינו מסובך במיוחד. אם תעשה אותו נכון, תהיה לך תחושה שהגוף עולה מאליו, ללא מאמץ, כאילו שכח נוסף הצטרף בסתר כדי לעזור לו. אחרי שתשתלט על הצעד, צפוי שהוא ייהפך לך לטבעי לגמרי, ותבצע אותו בלי לחשוב כל אימת שהנסיבות מתאימות. ראיתי חניך לשעבר, שהשתלט היטב על ’הצעד’, מבצע אותו גם בנסיבות שאין להן קשר ישיר לטיפוס: בתום יום טיפוס, לקח הבחור את אופניו ורכב עליהם בַּשביל שלרגלי המצוק בדרך ליציאה מן האתר. בהגיעו למדרגה שהיתה על השביל, ראיתי אותו יורד מהאופנים, עולה את המדרגה בקלילות בשיטת ’הצעד’ כשאופניו בידיו, וממשיך כמעט ברצף לרכב עליהם. לא היה לי ספק שהוא לא עשה זאת מתוך מודעות, אלא כרוטינה שהפכה לו לטבע שני.

חזור על תרגיל ’הצעד’ על הקיר הקל שלך (במקום אבן בשדה) כשגם ידיך על הקיר ומשתתפות בשמירת שיווי-המשקל ובמאמץ.

עדיף ששלב זה ייעשה מן הרצפה שלרגלי הקיר, או ממדף נוח, כדי להימנע מקשיים נוספים (ומיותרים לצורך זה), כשאתה מוצא לך בקיר מקומות מתאימים לרגל בגובה הברך. אתה יכול לנסות מקומות לרגליים שהם נמוכים יותר מגובה הברך, או גבוהים יותר, או הצידה, איך שגופך ידריך אותך לעשות. אם אתה מרגיש צורך לתקן או לשנות לעצמך את ההוראות הכתובות בדפים האלה - אל תהסס ללכת אחרי הדחף הפנימי, זה סימן שאתה מתחיל לעכל את השיטה. תוכל, אם תרצה, להמשיך מספר ’צעדים’ ברצף; זה יקל עליך להבין מדוע הועלה קודם לכן נושא הקיפוצים של ילדי כל התרבויות.

העברת ידיים

כשמטפס לא מנוסה רוצה להעביר את ידו מאחיזה אחת לאחיזה הבאה, הוא מרפה תחילה את העומס על אותה היד ע"י העמסת שלושת הגפיים הנותרים, מוודא שהיד באמת חופשית, אח"כ מעביר אותה, כשכל שאר גופו נשאר סטאטי, לאחיזה הרצויה. רק בסוף כל התהליך הוא מרשה לידו לשוב וליטול את חלקה בעומס ובשמירת שיווי-המשקל. הקיצוניות השניה, בעלת הדינאמיות המוגזמת, יכולה להיות, למשל, עזיבת שתי הידיים בו-זמנית תוך זינוק אל המצב הבא. לשני המצבים הקיצוניים האלה יש חסרונות משלהם; המטפס המנוסה יודע לבחור לכל מצב את הנקודה האופטימאלית בין חלוקת עומס לא מוצלחת בין הגפיים, לבין תנופה מוגזמת ושלא לצורך. התרגיל הזה מיועד לחדד את רגישותך לאותה נקודה אופטימאלית. אם תמצא בו דמיון מה לתרגיל הראשון, הסווינג, זה לא יהיה מקרי; בשני התרגילים אתה לומד ליישם את אותו כיוון עדין. ב’סווינג’ זה מופנה לחלק התחתון של גופך, וב’העברת ידיים’ לחלקו העליון.

עמוד זקוף בקיר הקל שלך. הקפד במיוחד על אחיזות ידיים נוחות, קצת מעל לגובה הכתפיים. הרחק את חלק גופך העליון מהקיר ע"י הושטת הזרועות, ואח"כ קרב אותו בחזרה. חזור על כך כמה פעמים, רחוק מהקיר וקרוב אליו לסירוגין. השאר תחילה את הרגליים ישרות, ללא כיפוף ברכיים, אבל אל תשמור על זה בקנאות אם תרגיש בהמשך שהן (הרגליים) מבקשות כיפוף קל.

אחרי כמה פעמים בודאי תשים לב שכשידיך מושטות ואתה רחוק מהקיר, הרגשתך יותר טובה. רגליך לוחצות על הקיר בזווית יותר בטוחה וסכנת ההחלקה יורדת מסדר דאגותיך, שדה הראיה של עיניך רחב, אתה רואה היטב איפה אתה עומד, ואתה יכול לבחון בנקל את כל האחיזות בשטח נכבד סביבך; לא פלא שהרגשתך יותר טובה. כן, אבל במצב זה אתה גם מפעיל עומס מוגבר על ידיך ועל זרועותיך, ולכן אתה מבזבז יותר כוחות. בטיפוס אמיתי, מומלץ שתרחיק כך את עצמך מהקיר רק אם צריך.

יש מדריכי טיפוס המזכירים לחניכיהם בלי הרף שאסור להיצמד לקיר, שצריך תמיד להרחיק את חלק הגוף העליון תוך הישענות על הזרועות. אני נמנע מלתת את העצה הזאת. ראשית כל ההיצמדות לקיר היא רק סימפטום (החניך עדיין אינו סומך על ידיו במידה מספקת), ובד"כ אין תועלת מרובה באמירת "לא" לסימפטומים. אך בעיקר, זה יכול להטעות את החניך; עלול להשתמע מזה שקיים כלל, כביכול, לפיו כדאי להישען אחורה ’כמה שיותר’. אין כלל כזה. מטפס מנוסה ומיומן נשען אחורה רק במידה המינימאלית הדרושה לאי-החלקת הרגליים, ולא יותר מזה. מֵעֵבֶר להישענות גבולית זו הכלל הוא הפוך: כל עוד אין סכנת החלקה, כדאי להישען אחורה ’כמה שפחות’. ברור, אין בשום אופן לעבור את גבול ההחלקה, ואתה צריך מידה רבה של נסיון ושל מיומנות כדי לדעת איך להתקרב לגבול זה ככל האפשר מבלי לעבור אותו. חוסר נסיון דורש ממך טווח ביטחון יותר נדיב, על חשבון עייפות מצטברת בזרועות, והנסיון שצברת מרשה לך להתקרב יותר אל הגבול הזה ולחסוך מזרועותיך מאמץ מיותר. שוב, יותר מיומנות ופחות כוח; זה על חשבון זה.

לפני שנמשיך עם התרגיל, הערה קצרה. אם הקיר שלך מספיק אנכי, לא תוכל לעמוד באופן סטאטי על רגליך בלבד, ללא ידיים. תוכל אמנם לעזוב את שתי ידיך ביחד, אבל רק לרגע קט ורק אם קודם לכן נתת לגופך תנופה מספקת.

הַגבֵּר בהדרגה את קצב תנועותיך עד לאותה תנופה גבולית שבה שתי ידיך יכולות כמעט לעזוב את הקיר. לא יותר מזה, בינתיים. תרגל וחדד את רגישותך בגבול העדין הזה, ושפר את שליטתך בנטילת התנופה המדוייקת: לא יותר מדי ולא פחות מדי.

כשתרגיש שהשתלטת על התנופה הגבולית הזאת, הגבר אותה טיפ-טיפה, כך שידך יכולה לעזוב את האחיזה ללא מאמץ, והתחל להחליף את אחיזותיך באחיזות שכנות.

השתדל להתרכז בתיזמון המדוייק של רגע עזיבת ידך ועל מהירות העברתה. על פי רוב המתחילים הם איטיים מדי, ומשלמים את התמורה בעייפות הזרועות, אבל גם העברה יותר מדי מהירה עשויה לשבש את האיזון של כל הגוף בהענקת התנופה הדרושה. כדאי שתשחק סביב אותה הנקודה האופטימאלית עד שתכיר אותה היטב ושתרגיש שאתה מזהה בקלות כל ’זיוף’ קל שקורה לך.

אם אתה מבצע את העברת הידיים בצורה קלילה ומשוחרר ממתחים זרים, תראה ללא ספק שגם רגליך משתתפות בדינאמיקה, ע"י כיפוף קל בברכיים; כאילו שפירור של סווינג התגנב גם לתרגיל הזה כדי להחליק את כל ההדורים האפשריים ולתת את הגימור הסופי להעברת הידיים.

אם תרצה, תוכל לעשות נסיון מעניין. תשתדל למצוא בקיר הקל שלך כמה שיותר מקומות ומצבים בהם אתה יכול לעמוד באופן סטאטי על רגליך בלבד, ללא ידיים. עשה זאת פעמיים: פעם בתחילת התרגיל ופעם בסיומו, והשווה את שליטתך בשיווי-המשקל בין שתי הפעמים. תופתע להיווכח ששליטתך בעמידה זו, ללא ידיים, השתפרה במהלכו של תרגיל שכל כלו קשור רק בעבודת ידיים. אך אין בזה כל פתיעה; זה חלק מה’גֶּשטאָלט’ (שלמות, תאום כולל של כל חלקי המערכת זה עם זה, מונח גרמני שנכנס לשימוש בכל השפות). הגשטאלט הוא זה המאפשר לחתול לנצל את זנבו גם במלאכת גפיו (ריצות, קפיצות), וחוסר הגשטאלט הוא המונע מפסנתרן לנגן במיטבו באצבעות ידיו כשרגלו בגבס אחרי תאונה. גשטאלט הוא גם ביסוד השיפור במיומנות שמרגישים מטפסים אחרי שמתחילים להתאמן בקראטה או בטאי-צ’י, למרות שלכאורה אין כל קשר בין אלה לבין טיפוס. הגשטאלט מהווה גורם חשוב במיומנויות, הן בחיי יום יום והן בכל הפעילויות הייחודיות, מהחלקה אומנותית ועד להרמת משקולות. ללמדך שלא די לאמן את כוח ידיך בבית, אלא רצוי שלפחות גם תטפס, אם ברצונך לשפר את המיומנות שלך בטיפוס.

הרצף

על מנת להעריך את המשמעות של רצף התנועה בטיפוס, עליך לגשת תחילה לגן החיות, להתבונן בקופיף צעיר ולראות איך הוא נע לאורכו ולרוחבו של קיר הסלע האחורי של כלובו. הקופיף אינו צריך לעצור בכל פעם שהוא מוצא אחיזה, כדרכם של בני-אדם; הוא מתקדם בצורה רצופה ושוטפת, כאילו צף בזרם בלתי נראה ונישא על ידו. התבונן איך זרועותיו ורגליו נעות בקואורדינאציה מופלאה בין האחיזות, כשגופו עובר בתנועה חלקה על פני כל המכשולים. איך זה שהקופיף מסוגל לזרום על פני המצוק ברצף כה מופלא, ואילו אתה חייב לעצור בכל אחיזה חדשה, אח"כ להאיץ מחדש את כל גופך, ומיד לעצור שוב, ולבזבז כל כך הרבה אנרגיה שלא לצורך? התרגיל הזה, אין בכוחו להפוך אותך באורח פלא למטפס שוטף כמו קופיף, אבל יקנה לך ללא ספק רצף-מה בהתקדמותך על פני המצוקים. אפשר לקוות לפחות שהוא יחזיר לך חלק נכבד מן הרצף הטבעי שהיה לך בהיותך עדיין ילד.

עמוד על הקיר הקל שלך. התחל, כחימום, בכמה דקות של סוויננ. תחילה במקום, ואח"כ הצידה (traversing ), עד שתרגיש ש-’נכנסת’ לסווינג.

אחד מסימני ההיכר של סווינג חָלָק הוא שבכל צעד, הרגל מגיעה לקיר ונוגעת בנקודה המיועדת כשהברכיים כבר בכיפוף קל. בנגיעה, הכיפוף גדל לשבריר שניה ומיד אחרי זה הרגל מתחילה להתיישר. הקשר ההדוק של תרגיל זה לסווינג דורש שתהיה לך שליטה מרבית בו; בדוק את עצמך, לכן, לפי סימן ההיכר המתואר.

המשך בטרברסה שלך (נניח לכיוון שמאל), אך עם האילוץ הנוסף שבכל העברה, יד ימין חייבת תמיד להחליף את יד שמאל באותה האחיזה, לא באחרת.

האילוץ הזה יכריח אותך, כמובן, להרים את יד שמאל מאחיזתה באופן דינאמי רגע לפני שיד ימין מגיעה אליה; הדינאמיות הזאת מהווה למעשה את גרעין התרגיל הזה, ה’רצף’.

בהתחלה העבר את רגליך (לכיוון שמאל, כפי שהנחנו) בצעדי סווינג קטנים ביותר כשידיך נשארות במקום, כך שזרועך הימנית יותר ויותר מושטת ימינה ואילו זרועך השמאלית יותר ויותר מתקרבת אליך. כשידך השמאלית מגיעה למרכז גופך ונמצאת מולך, בצע את החלפת הידיים הדינאמית באחיזה שמולך מבלי שההמשכיות של הסווינג תיפגע.

התזמון המומלץ מזכיר החלפת סדר הצעדים: "שמאל- ימין ..." בהליכה:

. . . טם, טם, טם, טטם, טם, טם, . . .
 |  |  |
 (סווינג) (החלפה) (סווינג)

סימני היכר נוספים של העברת יד דינאמית בצורה חלקה:

1) יד ימין עוזבת את אחיזתה הקודמת כשרגל שמאל מגיעה לקיר ונוגעת בנקודה המיועדת.

2) קצב החלפת הידיים הנו כפליים יותר מהיר מקצב הסווינג.

3) רגל ימין עוזבת את הקיר כשיד שמאל מגיעה לאחיזה החדשה.

4) הסדר: "שמאל- ימין ..." של הסווינג מתחלף עם כל העברת יד.

ארבעת סימני ההיכר האלה כתובים כאן עבור טרברסה לכוון שמאל, אבל התאמתם לטרברסה לכוון ימין מיידית, ולא צריכה להוות בעיה. מומלץ שלא תחשוב על סימנים אלה בעת האימון; הן לא תצפה להיות שוטף ומשוחרר אם אתה בודק את עצמך באופן שכלתני ללא הרף. רק אם תרגיש שההעברה יוצאת לך במיוחד מגושמת ותרצה לוודא את נכונות סדר הפעולות, דמיין את עצמך לרגע כצופה מן הצד, כמאמן מישהו אחר, בדוק את עצמך רק לאבחון הבעיה, ואח"כ המשך באימון חופשי ומשוחרר מניתוחים שכלתניים. ואל תשכח את הדרישה שהצעדים בשלב הזה חייבים להיות קטנים מאוד.

בצע כמה העברות יד לכיוון אחד, נוח קצת, וחזור על אותו האימון בטרברסה לכיוון השני.

אם אתה מרגיש עייפות בשרירים, או אם המאמץ מונע מהם את הרצף הטבעי והמשוחרר שהיה בכוונתך להקנות להם, אל תרגיש שאתה צריך להמשיך בגבורה ולא להיכנע! להיפך, הארך את מנוחתך ככל שיידרש שמא תתאמץ יותר מדי על חשבון הסיגנון הקליל. הימנע מלהקנות לעצמך הרגלים של טיפוס כוחני ומגושם.

כשתרגיש שהשתלטת על הטכניקה של העברת היד הדינאמית, התייחס במשך כמה דקות לדרישה שהובאה לעיל, לפיה האחיזה שעליה אתה מבצע את ההחלפה צריכה להימצא בדיוק מוּלךָ.

נסה העברה דינאמית גם באחיזה שאינה בהכרח מולך: ימנית יותר, שמאלית יותר. למד כמה חופש אתה יכול להרשות לך בסטיה מן המרכזיות הזאת, ועשה הכרה עם המצבים שבהם אתה שולט בהעברת יד, וגם עם אלה שבהם תעדיף לא להימצא בזמן טיפוס אמיתי.

בהמשך בתרגיל, הרשה לרגליך לבצע צעדים יותר ויותר ארוכים, כשמספר הצעדים בין העברות היד, כמובן, הולך וקטן. מצא את גבול הנוחות האופטימאלי ושחק בקרבתו. המשך להגדיל את צעדיך גם מעבר לגבול הזה, עד שיהיה רק צעד אחד בין העברות הידיים: בכל פעם שרגלך השמאלית נוגעת בקיר, ידך הימנית עוזבת את אחיזתה ומתחילה בזה העברת יד חדשה.

אם הביצוע של שלב זה הנו כפי שהוא אמור להיות, התיזמון יוצא לך כמו:

. . . טם - טטם - טם, טם - טטם - טם, טם - טטם - טם, . . וכו’.

המשך עד שתרגיש שהשתלטת גם על הטכניקה הזאת.

שחרר את אילוץ הצעד היחיד בין העברות היד, והמשך בטרברסה שלך בנוחות, כשאתה נותן למספר הצעדים הנכון לבוא מעצמו.

אם בשלב הזה אתה מתחיל להבין מדוע שם התרגיל ’רצף’, סימן שהתרגיל השיג את מטרתו. לסיום, החל לשחרר גם את כל שאר האילוצים כדי לשוב ולהיות אתה עצמך.

שחרר את אילוץ ’אותה האחיזה’.

יש להניח שלמרות הסרת האילוץ, תמשיך מתוך התמדה להשתמש במידה רבה בטכניקה ובתיזמון של העברת היד הדינאמית. אם כן, סימן שזה מתחיל להיכנס למערכת הרגליך.

שחרר גם את דרישת הטרברסה; טפס כפי שבא לך, מעלה-מטה, באלכסון ... צייר על קיר מעגלים או שמיניות, זרום על פני הקיר. דמיין לעצמך שאתה קופיף, והשתדל ליהנות כמוהו מעצם הטיפוס.

הגיע הזמן שתשכח את כל ההוראות הקודמות; גם הקופיף לא מקפיד לשמור על הוראות כתובות.

יקרה לך אולי, מה שקורה לעתים קרובות ובכל התרגילים של השיטה הזאת, שבתירגול אחד של 30 - 40 דקות לא תצליח להשתלט לשביעות רצונך על תרגיל שלם על כל סעיפיו כפי שרשומים בהוראות אלה. במקרה כזה מומלץ דווקא לא להתעקש ולהמשיך בתרגיל הבא בסידרה; התוצאה תהיה הרבה יותר טובה בפעם השניה, אם תחזור על כל סידרת התרגילים מראשיתה. אבל אם תרגיש צורך בכך, תוכל כמובן להקדיש לטכניקה המסויימת תירגול נוסף לפני שתיגש לתרגיל הבא בסדרה.

תרגיל הרצף הזה נחשב כיותר קשה לקליטה משאר התרגילים, שכן כמעט תמיד נדרשים תירגולים נוספים כדי לקלוט היטב את מכלול הפרטים שבהעברת היד הדינאמית. אפשר להתכונן לתרגיל הרצף בעזרת שלשת שלבי ההכנה שמובאים להלן, אבל לא כדאי שתתחיל מראש בשלבי ההכנה, אם אתה חושב שתצליח להשתלט על הרצף גם בלעדיהם. אחרי התירגול הראשון על הרצף, אם אתה רואה שנתקלת בקשיים ומחליט לחזור על כל השלבים פעם נוספת, מומלץ אז שתתחיל את התירגול הנוסף בשלושת שלבי ההכנה האלה, ורק לאחר מכן תחזור על כל התרגיל מתחילתו ועד סופו.

שלב הכנה א’. עמוד על הרצפה מול מדף נמוך במקצת מגובה כתפייך, כך שאתה רואה היטב את משטחו העליון. בחר על משטחו העליון שלש אחיזות: אחת בדיוק מולך, אחת קצת יותר ימינה, ואחת קצת יותר שמאלה. הנח יד שמאל באחיזה שמולך ויד ימין באחיזה הימנית. התחל להרים יד ימין ורגל שמאל לסירוגין, אבל כך שרגל שמאל עוזבת את הרצפה בדיוק כשיד ימין נוגעת באחיזתה, ויד ימין עוזבת את אחיזתה בדיוק כשרגל שמאל נוגעת ברצפה.

המדף יכול להיות כלשהו. מדף במצוק, למשל, או סלע גדול בקרבתך, או ראש הקיר הקל, וכו’. אשר לדרישה האחרונה, דמיין לעצמך שבאחיזה הימנית יש קפיץ שיכול להעיף את ידך הימנית מאחיזתה, המופעל ע"י רגלך השמאלית כשהיא נוגעת ברצפה, ושיש עוד קפיץ גם ברצפה, שיכול להעיף את רגלך השמאלית והמופעל ע"י ידך הימנית כשהיא נוגעת באחיזה.

למד לשלוט בדיוק בתיזמון, וחזור על אותן הפעולות גם בצד השני: ידך הימנית באחיזה שמולך, ידך השמאלית באחיזה השמאלית, והפעם זה יד שמאל ורגל ימין שמועלות ומורדות לסירוגין.

שלב הכנה ב’. עמוד שוב מול אותו המדף, כששתי ידיך מולך באחיזה המרכזית. ממצב זה בצע סווינג ימינה וחזרה למצב ההתחלתי (בסווינג שמאלה), עוד סווינג שמאלה וחזרה למצב ההתחלתי, וכן הלאה הלוך וחזור.

מרכז גופך יורד פעמיים בכל כיוון כך שהוא מתווה מסלול דמוי האות ’w’ הלוך וחזור. אם התנופה נכונה, כל פעם שגופך בקצה הימני, רגלך השמאלית עוזבת טיפ-טיפה את הרצפה ומתרוממת קלות, וכל פעם שגופך בקצה השמאלי - רגלך הימנית עוזבת את הרצפה ומתרוממת קלות.

שלב הכנה ג’. התחל כמו בשלב הכנה א’ כשידך השמאלית באחיזה שמולך וידך הימינית באחיזה הימנית. הרם קצת את רגלך השמאלית מן הרצפה והורד אותה בחזרה. ברגע שהיא נוגעת בחזרה ברצפה, ידך הימנית עוזבת את אחיזתה (לפי המתכונת של שלב הכנה א’) ומתחילה לנוע לקראת האחיזה המרכזית. רגע לפני שהיא (יד ימין) מגיעה לאחיזה המרכזית, יד שמאל מפנה לה את האחיזה ומתחילה לעבור לאחיזה השמאלית. ברגע שהיא (יד שמאל) נוגעת באחיזה השמאלית, רגל ימין עוזבת את הרצפה מתחילה מחזור חדש, וחזור חלילה.

התיזמון הוא, כצפוי,

. . . טם - טטם, טם - טטם, טם - טטם, . . . וכו’.

כסימן היכר: הנקודה הגבוהה המרכזית במסלול גופך דמוי ה-’w’ (ראה שלב הכנה ב’), נופלת תמיד יחד עם הרמת היד הקיצונית, הן זו שבצד ימין והן זו שבצד שמאל.

בסיום שלושת שלבי ההכנה, בצע את כל התרגיל מתחילתו.

תרגיל ’הרצף’, כשמו כן הוא, מקנה לסגנון הטיפוס שלך מידה של רצף והמשכיות, אבל יחד עם זאת הוא מאמץ לא מעט את הזרועות ויכול להיחשב גם כתרגיל כוח. אם אתה רוצה חימום מהיר ומועיל לפני מסלול קשה, עשה כמה דקות של ’הרצף’; הוא יעזור לך ’להיכנס למצב’, ויש להניח שיעשה את זה יותר טוב מכל תרגיל אחר.

הפרדת ידיים

בחר במסלול קל ביותר. טפס אותו כשאתה משתמש רק ביד אחת, ואח"כ חזור על אותו המסלול כשאתה משתמש רק ביד השניה.

זה כל התרגיל. יש מטפסים, אגב, שמתאמנים בטיפוס ביד אחת ’כדי שיהיה יותר קשה’; מגמה שונה לחלוטין מזו שתוצג להלן. על המסלול להיות קל במידה מספקת כדי להבטיח שהתרגיל, שכל ייעודו אינו אלא הקנית סגנון מעודן, לא ייהפך למאבק הישרדות מיואש ומגושם. רצוי לבחור בטרברסה קלה, והדבר המתאים ביותר הוא על פי רוב המדף שבראש הקיר הקל, אם רק הוא מספיק נוח להניח עליו את הידיים.

התרגיל הזה מהווה במידה מסויימת חלון ראווה; אם מטפס בא אלי ומבקש הדגמה קצרה של שיטת האמונים הזאת, כל הסיכויים שאקח אותו לתירגול של כחצי שעה ב’הפרדת ידיים’. עם חניכים, לעומת זאת, התרגיל הזה הוא דווקא אחד האחרונים בסדרה, כי הוא הרבה יותר יעיל אם כבר יש לחניך קצת שליטה על הסווינג ומידה מסויימת של רצף בהעברת ידיים.

שיווי-המשקל חשוב במיוחד. אם אתה מטפס בצורה רגילה (בשתי הידיים) אתה יכול להסתדר לא רע גם ללא שליטה מרבית בשיווי-המשקל, אבל ביד אחת בלבד אינך יכול להרשות לעצמך אף את ההזנחה הקטנה ביותר. התרגיל הזה, לכן, מאפשר לך לראות באופן מוגבר כל סטייה וכל אי-התאמה קטנה ביציבה שלך כאילו ’דרך זכוכית מגדלת’, ועוזר בכך לכל המערכת שלך להרגיש ולהשתלט על כל עידוניו של שיווי-המשקל.

אם נסית להסיע אופנוע ממקומו, בודאי מוכר לך החשש; אם האופנוע יסטה במקצת משיווי-משקל, תזדקק לכל כוחותיך כדי לשמור אותו יציב. אבל, לעמת זאת, כמה קל להעבירו ממקום למקום אם אתה יודע איך לשמור את האופנוע כל העת בשיווי-משקל. גם כאן - יותר מיומנות ופחות כוח, אחד על חשבון השני. ואם להזזת אופנוע עליך לשלוט היטב בשיווי-המשקל, קל וחומר להזזת גופך עצמך.

מומלץ שלא לתרגל ’הפרדת ידיים’ על היד המובילה; תרגל ביד ימין בטרברסה שמאלה, וביד שמאל בטרברסה ימינה. צורה זו יותר קלה, אבל נותנת לך יותר קואורדינאציה. זאת גם הצורה היותר אופיינית למצבי טיפוס אמיתיים, בהם היד המובילה עסוקה בחיפושים ובסקירת השטח החדש, בעוד שהיד השניה נוטלת חלק יותר נכבד בעומס ובשמירת אותו שיווי-המשקל שתרגיל זה אמור להקנות לך.

אם אתה מרגיש שעדיף לך בצורה השניה, היותר קשה, אל תהסס, עשה כטוב לך. אבל, אנא, אל תיתן לקושי עצמו להיות המניע העיקרי בבחירתך. יש מטפסים הישגיים שסבורים שצריך תמיד לבצע דברים בצורה הקשה ביותר כי אחרת ’זה לא חכמה’. אם אינך בין אלה, השתדל לבחור רק במה שיותר טוב עבורך. אפילו אם היית בהחלט מסוגל למשהו יותר קשה.

תוך כדי תירגול, תגלה בודאי תופעה שבמבט ראשון יכולה להיראות מפתיעה: לא משנה באיזו יד אתה מתחיל, תמיד יהיה לך יותר קל ביד השניה. ההבדל מתבטא בתנועות יותר זריזות ויותר מדויקות, בריכוז יתר, בהרגשת נינוחות בשרירים, ועוד הרבה סימנים קטנים. מצאתי שתופעה זו ראויה לבדיקה נוספת, בעיקר אצל מתחילים ללא הרגלים מושרשים וללא דעות קדומות, ומצאתי שרוב רובם אישרו את המימצא ואין ספק שמדובר בתופעה אמיתית. אתה יכול להיות ימני או אטר, אתה יכול להיות ביום טוב או ביום גרוע, הכלל מתקיים: לא משנה באיזו יד תתחיל, יהיה לך יותר קל ביד השניה.

ההיבט המשמעותי של מימצא זה הוא, בעיקר, שלא ניתן להסבירו משיקולי חימום שרירים. חימום, אם היה, היה רק בערנות שלך, ובמצב ה’הִכּוֹן’ של מרכזי הקואורדינאציה וה-( HT העברת המידע בין שני חצאי המוח) שבראשך. הסיבה של הבדל זה בין שני הביצועים היא לכן שהיד הראשונה מצאה את המרכזים הללו בלתי מוכנים (והפעילה את ההזעקה), בעוד שכשתנועת היד השניה הגיעה למערכת, מרכזים אלה כבר הספיקו להיכנס לכוננות, להתארגן, ולהיות מוכנים לאותו סוג ערנות שהתרגיל זקוק לה. נסיון מומלץ לכל מטפס.

אם אחד מחבריך לטיפוס הינו במיוחד הישגי מטבעו, כל מה שמעניין אותו זה לצבור נקודות. הוא חייב לסיים את המסלול, ואיך זה ייעשה הוא עניין בעל חשיבות מועטה עבורו (אלא אם כן ה’איך’ עשוי לעלות לו בנקודות על פי כללי המשחק, כמובן). באמצעות התרגיל הזה תצליח אולי לפקוח את עיניו. תן לו לטפס בפעם הראשונה משהו קל מאוד, אם זה לא מתחת לכבודו, כגון טרברסה פשוטה הלוך וחזור. אח"כ תן לו לנסות את אותו המסלול רק ביד אחת ואז רק ביד השניה. הפסקה קצרה למנוחה ולמתיחת האיברים, ולבסוף - שוב אותו המסלול פעם שניה בצורה הרגילה, בשתי ידיו.

מבחינת ההישג אין הבדל ניכר בין הפעם הראשונה והשניה, מכיוון שבשתי הפעמים הוא בודאי ’הצליח’ לסיים את המסלול הקל. אבל מבחינת ההרגשה שלו הוא יגלה שיש הבדל בסיסי: בפעם השניה (אחרי התירגול) כל התנועות באו אליו מעצמן, כאילו הוא מסוגל לעוף ולרחף ולהתגבר על חוקי הכובד. הוא חש מעין ציפה סוחפת, ומכיוון שהוא הישגי - לא יעלם ממנו שלקח לו מחצית הזמן מאשר בפעם הראשונה. זאת הנקודה שצריכה לפקוח את עיניו.

תרגילים נוספים

מטרת הדפים האלה אינה שתזכור את ההוראות הכתובות בהם, אלא שתעכל את הגישה שמאחורי מעט התרגילים שהובאו עד כאן ואת עקרון המאמץ המינימאלי, כדי שתוכל לעצב לעצמך תרגילים נוספים המתאימים לכל מצב ומצב: איך להושיט יד אל אחיזה רחוקה ימינה או שמאלה (הרמת הרגל הנגדית), איך להחליף רגליים באותה בליטונת (הבאת הגוף אל מול הבליטונת, כיפוף על ארבעת הגפיים וקפיצה קטנטנה), איך לדחוף בסלע עם כל כף היד, איך לנצל נעילות, וכו’. למעשה כדאי שתתייחס לששת התרגילים שהובאו לעיל רק כאל דוגמאות, כאל הקדמה והדגמה של חשיבה בדרך מסוימת, ולא חלילה כאל מסגרת נוקשה ומחייבת. אחרת זה עשוי היה להגביל את יכולתך כמטפס, ולא זאת הכוונה. אין לך דרך יותר טובה כדי לשפר את סגנונך מאשר בעזרת תרגיליך ובדרכך המיוחדת לך.

במבט לאחור

מאז התחלתי לאמן מטפסים במיומנות, השיטה שפיתחתי קיבלה לא מעט ביקורת, הן לחיוב והן לשלילה. אביא כאן שלוש טענות-נגד שלהערכתי מאלפות במיוחד, ולשם הבהרת יתר אנסה למצוא להן דוגמאות מקבילות מתחום אחר לגמרי: תחום המוסיקה.

  1. זה לא נקרא טיפוס. נכון, זה לא טיפוס, ובכל זאת אין כל מקום לרגשי אשמה. אפשר לשייך תרגילים אלה לאותה קטגוריה של עליות מתח (pull-ups) או של מתיחוֹת (stretching); גם אלה עוזרים אבל זה לא טיפוס. אפשר גם להשוות את תרגילי המיומנות האלה לנגינת תרגילי אצבעות וסולמות עבור מוסיקאי: גם הם לא מוסיקה, אבל זה עוזר.
  2. השיטה מחנכת לזלזול בכח. ההיפך הוא הנכון. השיטה בפירוש אומרת: אל תזניח אימוני כושר וכוח. מי לא התנסה בתיסכול של יום טיפוס במצב של חולשה? (אחרי מחלה, למשל), או של חוסר אונים משווע בשל כושר ירוד, או כוח שרירים לא מספיק במעבר מסויים? כפי שנאמר גם לעיל (בהקדמה לתרגילים אלה) הכוח חשוב מאוד; המיומנות מאפשרת רק את הניצול הטוב של הכח הזה. ככל שאתה יותר מיומן ויודע יותר טוב איך לנצל את כוחך, כן אתה משתוקק לו יותר ורוצה שיהיה לך ממנו הרבה. אם בכלל יש בשיטה זאת זלזול כלשהו, הרי הוא מופנה כלפי בזבוז כוח שלא לצורך, במה שנקרא ’טיפוס כוחני’.
  3. השיטה מעודדת לימוד מסלולים (red pointing) במקום גילוי מסלולים (on sight). זה נשמע כהאשמה, אבל לאמיתו של דבר אין בזה כל רע; מדובר על שתי צורות טיפוס חשובות, שאף לא אחת מהן צריכה להיחשב פסולה. נראה לי שכדאי להבהיר נקודה חשובה זו מכמה היבטים שונים.
  • ההיבט התחרותי: ברור שטיפוס on sight יותר קשה ולכן גם יותר יוקרתי מאשר טיפוס ב-red point, אין בזה ויכוח. אצל מטפס תחרותי, לימוד מסלול יכול אפילו להיחשב כדבר בזוי, ולא רק בתחרות ב- on sight, שאז זה הופך לרמאות של ממש, אלא גם סתם בטיפוס להנאה; לפי תפיסתו תמיד קיימת תחרות סמויה בין מטפסים, גם מחוץ לתחרויות רשמיות. חשוֹב למשל על מטפס שלמד לפרטיו מסלול יפה כדי לטפסו ככל האפשר בצורה שוטפת ואלגנטית להנאתו המרבית. קורה שעובר משם מטפס תחרותי, מסתכל בו בעין בוחנת, רואה אותו שולח ידיים בביטחון לאחיזות נסתרות ולוקח בדיוק את התנופה הנכונה לכל מעבר בעייתי, ואז מפטיר בבוז עמוק: הוא מכיר את המסלול, הוא למד אותו! כאילו אומר: אותי הוא לא יסדר!
מוזר, מעולם לא שמעתי מישהו מאשים מוסיקאי אחרי ביצוע יפה, רגיש ואומנותי, ואומר עליו בבוז: הוא מכיר את היצירה! הוא למד אותה! אותי הוא לא יסדר!
  • היבט המהימנות: הדרגה הגבוהה ביותר של מהימנות דרושה לך בגילוי מסלול חדש ופתיחתו. בַּמקום השני עומד טיפוס on sight, כלומר טיפוס של מסלול שכבר טופס (ולכן אתה לפחות יודע שהוא ניתן לטיפוס) אבל שהוא בלתי מוכר לך. כל מטפס יגיד לך שאם הוא יוצא לטפס באתר בין-לאומי, כגון יוסמיטי, דרום צרפת, סיני או הדולומיטים, הוא ישתדל לבחור לו כבן-זוג מישהו שניתן לסמוך עליו גם בטיפוס on sight. בן-זוג שמצהיר כי אינו מוביל מסלולים בלתי ידועים לו - ההערכה כלפיו כבן-זוג מהימן יורדות. אבל זה ברור; גם מוסיקאי שרוצה לבחור לעצמו מלווה בנגינתו, מעדיף אחד שקורא מהדף ללא בעיות. נגן, אפילו אם הוא טוב מאוד, אם יצהיר שהוא מוכן לנגן רק אחרי לימודן והכנה של היצירות - אין ספק שההערכה כלפיו תרד.
  • היבט ההנאה והאֶסתטיות (הפעם לטובת red pointing): אם בעיניך טיפוס הוא גם אמנות, ולא רק אתגר טכני, ואם ביצוע יפה מסב לך הנאה פנימית גם ללא קשר עם צבירת נקודות, אל תהסס ללמוד מסלול, לעדן את טיפוסו ע"י הכרת כל רזיו, ולהפוך את כל מעברי הטיפוס לאורכו ליחידה אחת נמשכת. ההקבלה בשטח המוסיקה, במקרה זה, לא זקוקה לדמיון רב. אחת מחוויותיך הנפלאות ביותר בטיפוס תהיה לראות איך הקשר שלך עם המצוק משתנה ומתהדק בהדרגה תוך כדי לימוד מסלול, איך:
הבלתי אפשרי – הופך לאפשרי,
האפשרי – הופך לקל,
הקל – הופך לאסתטי,
והאסתטי – הופך למהנה.
(האִמרָה שאולה מדבריו של משה פלדנקרייז).
  • ולבסוף ההיבט הלימודי הפרקטי: השאלה העיקרית היא מה אתה בעצם רוצה; אם מה שאתה רוצה זה להשתפר, לימוד מסלול הוא אמצעי מצוין; באמצעותו אתה יכול להכיר מגוון רחב של מצבים וללמוד איך להתגבר עליהם בצורה הטובה ביותר. כשאומרים על מישהו שהוא מטפס מנוסה, הכוונה בד"כ לאחד שהתנסה במספר רב מאוד של מצבים, שקד עליהם, ומצא איך לצאת מהם וידו על העליונה. ברור שמטפס אשר מעולם אינו לומד איך לטפס מסלול בצורה ככל אפשר מושלמת, לא יוכל לעולם למצות את עצמו כמטפס. גם מוסיקאי שרק קורא מן הדף ושלעולם אינו עובד על יצירה כדי להגיע לביצוע מושלם ככל האפשר, גם הוא לעולם לא יוכל למצות את עצמו כמוסיקאי.

ומול שלש טענות-נגד אלה, יש לפחות דבר אחד חיובי שניתן לומר על שיטת האימונים הזאת: היא פשוט עובדת.

קריאה נוספת


תרמו לדף זה: אנדריאה ענתי (הרוב) מיכה יניב ואחרים...