מאמץ אנאירובי
מאמץ אנאירובי הוא מאמץ המתבסס על מאגרי אנרגיה הנמצאים בשרירים, ולא על חמצן מן הנשימה. מכיוון שמאגרים אלה אינם גדולים, מאמץ אנאירובי הוא מאמץ לזמן קצר של פעילות בעצימות גבוהה. כוח מתפרץ מבוסס על מאמץ אנאירובי, וכך גם בעיות בולדרינג ומסלולים קצרים. מקובל שמאמץ אנאירובי עשוי להתמשך על פני מספר דקות, ולאחריהם מופעלת המערכת האירובית.
המערכת המספקת את האנרגיה למאמץ אנאירובי משתמשת באנרגיה האגורה במולקולות של ATP (אדנוזין-טרי-פוספט) לתדלוק פעילות השריר:
מערכת ATP-CP (קריאטין פוספט): בשלב הראשון יש שימוש ב-ATP (אדנוזין-טרי-פוספט) חופשי המצוי בשרירים. לאחר מיצוי מקור זה, לאחר מספר שניות, יש שימוש בקריאטין פוספט (CP) כמקור אנרגיה. על ידי פירוק הקשר עתיר האנרגיה שבין הקריאטין לפוספט (זרחן) ויצירת ATP. פעילות זאת נעשית ללא שימוש בחמצן.
מערכת זו נותנת אנרגיה לטווח קצר של 8-10 שניות. משתמשים בה בפעילויות עצימות הדורשות אנרגיה מיידית כמו: ריצת 60 מטר, קפיצה וכו', ובטיפוס בצעדים דינאמיים ובבעיות בולדרינג. מערכת זו אינה דורשת נוכחות חמצן לשם הפקת ה-ATP.
מערכת הגליקוליזה: בשלב השלישי, מתחיל פירוק של הגליקוגן (סוכר) שבכבד ובשרירים הפועלים כמקור אנרגיה ליצירת ATP. גם פעילות זאת נעשית ללא שימוש בחמצן. פירוק הגליקוגן בתהליך האנאירובי גורם לעייפות וזאת מאחר ובשריר מצטברת חומצת חלב הגורמת להתכווצויות של השריר, לכאבים ולעייפות. פעילות אנאירובית מחזקת את מסת השריר, צפיפות העצם, פיתוח הכוח, גמישות המפרקים ומסייעת באופן לא ישיר לשריפת שומן. מערכת זו מהווה את מקור האנרגיה העיקרי למאמצים בעצימות גבוהה שאורכם מספר דקות.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
