לך טפס על הקיר, אוסף מעשיות על המטפס הישראלי

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מאת: אנדריאה ענתי

אנדריאה ופאול לוחצים ידיים בגמר "אחיזת עיניים", על העמוד שבשייח מרזוק

צילום: אבישי

פירוט על המסלול הזה יובא להלן.

תוכן עניינים

הקדמה רצינית מאד

קורא נכבד, המעשיות הרשומות להלן הינן אמת לאמיתה. כל חוסר דמיון בין מעשיה כלשהי, כפי שהיא רשומה להלן, לבין המעשיה כפי שאתה זוכר אותה - מקרי לחלוטין.

הקדמה נוספת, לקורא שאיננו מטפס

אם אינך מן המטפסים ואם אתה נוטה להיבהל ממילים עבריות בלתי מוכרות לך, כגון פיץ', ביליי, ג'אמינג, או סלינג - אל דאגה, למענך יופיע בסוף לקט המעשיות האלה מילון עברי-עברי המיועד להבהיר לך את כל המושגים הדרושים. זהו, אז אין לך מה להיבהל. ועוד, כדי להקל עליך, תופיע כוכבית (*) ליד אותן המלים שאתה עלול לא להכיר, והמובאות במילון.

למה מפצח האגוזים

המסלול הידוע כיום בשם "מפצח האגוזים" היה פעם מסלול ללא שם. יום אחד טיפסו אותו אנדריאה ועדה, ועבר משם מריו, ורצה לדעת מה שם המסלול. שם ידיים בצדי הפה כמו שעושים כשרוצים שישמעו רחוק וצעק:

-מה זה?

ואנדריאה תמיד אהב לשרוק כל מיני מנגינות קלאסיות. ובאותו רגע שרק מנגינה של צ'ייקובסקי בשם "מפצח האגוזים". אז כשמריו שאל "מה זה" ענתה לו עדה:

-מפצח האגוזים!

מאז התחיל מריו להפיץ שהמסלול נקרא "מפצח האגוזים".

למה מפצח האגוזים

המסלול הידוע כיום בשם "מפצח האגוזים" היה פעם מסלול ללא שם. יום אחד ישבו אנדריאה ועדה ותכננו הובלה* של המסלול. עבר משם מריו והעיר:

-זה אגוז קשה לפיצוח.

ענו לו:

-אז מה יש? נמצא מפצח אגוזים ונפצח אותו.

כעבור חצי שעה היו השניים למעלה וצעקו למריו:

-הנה מפצח האגוזים!

מאז התחיל מריו להפיץ שהמסלול נקרא "מפצח האגוזים".

למה מפצח האגוזים

המסלול הידוע כיום בשם "מפצח האגוזים" היה פעם מסלול ללא שם. יום אחד התכוננו אנדריאה ועדה לטפס אותו, כשהגיע מריו עם שקית של אגוזי פקאן וכיבד את כל החבר'ה. גם אנדריאה ועדה כמובן התכבדו, אבל היו כבר קשורים, ועם כל הציוד, אז דפקו את האגוזים על קיר המסלול, קלפו ואכלו אותם. שאל מריו:

-מה זה, מפצח אגוזים?

ענו לו:

-כן.

מאז התחיל מריו להפיץ שהמסלול נקרא "מפצח האגוזים".

הידיד של מוסה

כשגדעון מן, בני מרום, ועוד כמה נועזים, ירדו לראשונה את ואדי דרג'ה, היתה להם הרגשה שאיש לא העז לפני כן להיכנס אל "מלכודת מוות נפלאה זו". אחרי שיצאו משם חיים, הלך גדעון מן ישר למוסה*, סיפר לו על המבצע, ושאל אם אמנם, לידיעתו של מוסה, מעולם לא היה שם איש לפני כן.

-כבר היו שם לפני כן, בישר לו מוסה בטון של השתתפות בצער, והסביר:

-אני ירדתי את הנחל הנפלא הזה לפני כשלושים שנה, בלווית ידיד שוחר הרפתקאות.

והחיוך המסתורי שהופיע על פניו של מוסה היה קצת מן הסוג שאומר דרשני, אז גדעון מן שאל מי היה זה הידיד שוחר ההרפתקאות שהסתובב בנחלי מדבר יהודה עם מוסה לפני כשלושים שנה.

הידיד הזה היה... עבדאללה אבן חוסיין אבן עלי, גילה מוסה, כן, כן, האמיר עבדאללה!

אכן, היו זמנים.

הקריקטורה המזהה

פעם הופיעה בעלון המועדון* קריקטורה המראה מטפס נשען על ציודו בקיר תלול!... קורא ספר! ולידו היה כתוב: "ספר מרתק", מה? - מוקדש לדני ו' כי דני ו' נחשב ל"חולה קריאה". כל כך אהב לקרוא שרק ראה ספר נדבק אליו ושכח מהכל.

ראתה את הקריקטורה אורנה, אשתו של גורן, ושאלה מה פשר הבדיחה. הסבירו לה שישנו מטפס אחד, דני ו', שתמיד אוהב לקרוא.

ופעם אחת ישבו אצל גורן ועשו לאורנה הכרה עם המטפסים שלא הכירה מקודם, וכשהגיעו לדני ו' אמרה אורנה:

-כן, כן, אני יודעת, זה דני ו'

הרים דני ו' לרגע את עיניו מן הדף ושאל:

-איך ניחשת מי אני?

Robbie Burk, אבי הקבוצה

אחרי שדני מורגנשטרן ונפתלי רז הפסיקו לטפס, היו בירושלים עופר ודני, שעברו קורס טיפוס אצל סטיב גולט בכרמל אבל לא טיפסו הרבה ולא היה להם ציוד, ואחד חדש שבא מרחובות, אנדריאה, שגם הוא עבר קורס טיפוס מקוצר אצל סטיב גולט בכרמל וגם הוא לא היה לו ציוד. ולעומתם היה ברוס דיבנס, מטפס מנוסה מקליפורניה עם ציוד הובלה* מלא, והיה עוד רופא צעיר עולה חדש מארה"ב שלא רבים שמעו עליו, בחור על הכיפאק בשם רובי ברק, גם הוא עם ציוד הובלה מלא והרבה ידע.

לפעמים היו קובעים בטלפון ומתאמנים, אבל העסק לא זז. במיוחד את רובי קשה היה לתפוס בטלפון במרכז קליטה גילה.

העיקר הוא שכל אחד בנפרד וכלם יחד התעצלו להתחיל להרים טלפונים ולקבוע ולארגן אימון, ומה שיצא מזה הוא שלא התאמנו ולא טיפסו.

יוזם ואבי הקבוצה הירושלמית של אח"כ היה למעשה רובי ברק. יום אחד אמר רובי:

צריך לקבוע יום מסוים בשבוע ולהתאמן קבוע בגיא בן הינום. כל אחד יודע שאם הוא בא ביום הזה אז יש לו בן זוג. בלי טלפונים ובלי בטיח. אחרת זה לא ילך. לחצו לרובי את היד בהתלהבות ואמרו לו שזה רעיון נפלא וקבעו בו במקום את ימי רביעי אחה"צ (רק אח"כ שינו את זה לימי ששי).

וזאת היתה הפעם האחרונה שראו את רובי ברק בגיא בן הינום.

המרובעים של סנטה

רובי ברק רמז כמה פעמים שחלומו הוא להיות הרופא של איזור סנטה*. בשביל זה עלה לארץ, וזה מה שהוא רוצה לעשות. ואז עוד לא דובר על החזרת סיני.

אחרי שרובי נעלם באופן מסתורי מירושלים בלי להיפרד מהחבר'ה ובלי להשאיר עקבות, היה ברור שהבחור ארז את ציוד הטיפוס שלו ואת הסטתוסקופ שלו והגיע לסנטה. מן הסתם ברגל או באופניים.

בפעם הראשונה שהזדמנו חבריו לאיזור סנטה שאלו עליו. אה כן, אמרו שם, הרופא המשוגע הזה שהסתכל כל הזמן על ההרים מסביב. הוא היה משונה קצת. לא הסתדר עם אף אחד. חזר לאמריקה.

לך תדבר עם המרובעים האלה.

יש מצוק בנחל קטלב?

מעל לנחל קטלב ליד צומת נס הרים שבהרי ירושלים ישנו מצוק קטן שגובהו 12 מ' (בדוק), עם שלושה מסלולי טיפוס. יש אומרים: ארבעה מסלולי טיפוס. ופעם זה נחשב למצוק היחיד בסביבות ההן. זה היה כשבכל ירושלים היו רק שני מטפסים: דני מורגנשטרן ונפתלי רז וצביקה היה מסדר מדי פעם שפעולת הטיפוס של המועדון תהיה בנחל קטלב, ששני הירושלמים לא ירגישו מקופחים.

לאחר שנים, דני מורגנשטרן בא לבקר כמה פעמים את מטפסי יום השישי בגיא בן הינום, נעול נעלים כבדות ומכנסיים "עד עכשיו", והכל כמו בימים הטובים ההם, ושאל את אחד המטפסים:

-תגיד לי בחורצ'יק, אתם לא מטפסים כבר בנחל קטלב?

-בנחל קטלב? שאל הבחורצ'יק, מה, יש שם מצוק לטיפוס?

השם הראשון

במצוק הקטן מעל לנחל קטלב היו בסה"כ שלושה מסלולים עד שיום אחד רמי דודאי חשב על וריאציה מהפכנית של אחד המסלולים, שכללה הושטת רגל ימין גבוה, חצי גלגול, והושטת יד ימין לאחיזה גבוהה. ולא רק חשב, אלא עשה את זה בהצלחה. טכניקה כל כך מורכבת נחשבה אז למשהו יוצא דופן ונועז ביותר, ורמי הפך למטפס נערץ שיודע להושיט רגל ימין גבוה ולעשות חצי גלגול.

ובזמן ההוא לא היו שמות למסלולים קיימים וגם לא היה נהוג לתת שמות למסלולים חדשים. אבל המסלול הזה, עם הוריאציה, נקשר כאילו מעצמו בשמו של רמי דודאי וכך נשאר, למעשה, עד שהפסיקו לטפס בנחל קטלב.

אם ישאלו אותך איזה מסלול בארץ היה הראשון שזכה להיקרא בשם כלשהו, תוכל לענות:

-המסלול של רמי, כמובן, בנחל קטלב.

מעניין כמה מטפסים יודעים כיום איפה בכלל המסלול הזה.

צפי השמן

הבן של רמי דודאי, צפי, היה ילד כזה רזה וקטן שאמא שלו, עדנה, תפרה לו פיז'מות עם פס אחד בלבד. על המצוק טיפס צפי כמו קופיף.

פעם ראו אותו כועס חזק חזק על ויקטור. שאלו אותו מה קרה. אמר: ויקטור הרים אותי כל המסלול ובכלל לא בקשתי "מתח"*. אמר ויקטור: אני רק "לקחתי חבל", לא הרגשתי שצפי קשור לקצה.

אחיזת עיניים

סדרת צילומים המראה את צמד המטפסים אנדריאה ופאול מסיימים את הפיץ'* האחרון של "אחיזת עיניים", על העמוד שבשייח מרזוק (מול המצוק הקטן שבנחל קטלב)

צילם: אבישי.

בסיסו של העמוד המרשים הזה אינו נראה בתמונות כמובן. מי שמכיר את המקום יודע שבסיסו של העמוד נמצא כ 300 ס"מ מתחת למסגרות התמונות. מעניין מדוע נקרא המסלול הזה בשם "אחיזת עינים".

מה זה F.I.I.R.D?

בבי"ס שדה "מצוקי דוד" בסיני, טרי טיילור ודייויד גורני הקניטו זה את זה כל ערב, באוהל לפני השינה, על שיטות הדירוג* שלהם (הבריטית לעומת האמריקאית), וכל הישראלים מתפקעים מצחוק מהויכוח בין וזה שואל אותו בחזרה אם לא חסרות לו במקרה כמה אותיות לסדרהF, D, VD, S, VS, HVS, E

ויום אחד חזר דייויד מאוכזב מיום הטיפוס. הוא נאלץ לוותר על סיומו של מסלול, סיום קשה מאד שלא ראה כל סיכוי להתגבר עליו. בערב, לפני השינה, בשעה המיועדת להקנטות, שאל טרי את דייויד איך היה מדרג את המעבר הקשה שלא הצליח לטפס.

שקל דייויד ושקל, ולבסוף אמר:

-זה היה.... לפחות F.I.I.R.D

בכל האוהל השתרר שקט. ממתי מדרג האמריקאי השמנצ'יק באותיות? גם טרי חשד במלכודת אבל לבסוף נשבר ושאל מה זה בדיוק F.I.I.R.D?

-"F.I.I.R.D", הסביר דייויד, הוא מעבר כל כך קשה שאתה אומר: .Forget It I Rappel Down

הספקנים

המיטיבים להכיר את דייויד גורני, מטילים ספק במלה Forget שב- F.I.I.R.D, לא זאת המלה המתחילה ב F הם אומרים, ששגורה בפיו במקרים כאלה.

רפלקס מותנה

כשיצאו המטפסים לסיני בפסח תשל"ז סידר המועדון הנחות במטוס לסנטה. נסעו אז מוסה, טרי, שמוליק, מיקי, ועוד כאלה שכבר מזמן לא מטפסים, כולם במטוס מלוד לסנטה.

כשנחת המטוס בסנטה וכולם קמו ולקחו את תיק היד והתחילו לרדת, נשאר טרי טיילור יושב במקומו, חצי חולם, חגור עדיין בחגורת הבטיחות, כאילו עוד לא התעורר לגמרי מחלומותיו. עבר לידו מיקי ואמר לו:

-אוף ביליי*, טרי.

מיד זינק טרי, התיר את החגורה, נטל את תיק היד וצעד לפתח היציאה.

לטפס בחו"ל

פעם נפלה השיחה על מזג האויר הנפלא המאפיין את ימי האביב הישראליים. אמר ג'וזפה:

-גם באלפים יש לפעמים כמה ימים יפים ברציפות, אבל כל ההבדל הוא שאי אפשר לדעת את זה מראש, כמו אצלכם. וזה גורר בעיות. למשל הבעיה של סחיבת ציוד... אתם לא מעריכים את זה.

אבל ג'וזפה טעה. פאול, לפחות, מעריך את זה. היה בשני מרכזי טיפוס ברוקיז הקנדיים, וכל מה שעשה בשניהם היה... לחכות לשוא שהמבול יפסק.

-אילו רק ידעתי מראש, התלונן פאול, לא הייתי סוחב אתי שום ציוד!

געגועים

האיטלקים שטיפסו בסיני בסוכות ת"א עם גדי שטרנבך ואנדריאה, התקשו לעכל את העובדה ששמים כחולים הם המצב הרגיל בסיני. אחרי חמישה ימים באיזור ההר הגבוה, שומעים פתאום את דניאלה קורא בדחיפות לקארלינו:

-בוא מהר, בוא מהר, רוץ!

רץ קארלינו המודאג אל דניאלה לראות מה קרה, וזה בסה"כ מצביע לשמים ושותק. נושא קארלינו את עיניו השמימה ומיד נסחף גם הוא בהתרגשות של דניאלה: ענן קטן לבן, על הרקע הכחול שמשתרע מאופק לאופק.

עמדו שניהם כחולמים והסתכלו על חתיכת השמים הקטנה שהזכירה להם את הבית, עד שהענן הקטן התנדף לגמרי ונעלם.

התכסיסים של טרי

באחד הערבים בסיני, שואלים את טרי "אז מה עושים מחר", והשעה מאוחרת, וטרי עייף, ואין לו חשק לחשוב, אז הוא אומר:

-נראה איך יהיה מזג האויר מחר ואז נחליט.

ואחרי הפסקה קצרה מוסיף:

-אה, סליחה, שכחתי שאתכם התכסיס הזה לא עובד!

הרושם הראשון

כשהבן-דוד של עדנה, דייויד גורני, בא מאמריקה לטפס בסיני, הסתכלו עליו החבריה בחשדנות סתם שמנצ'יק אחד. זה יטפס בסיני זה?

לא לקח הרבה זמן להיווכח שהבחור כולו שרירים, מטפס על הכיפק, ולא קל להיות שני שלו. בסיום ימי הטיפוס בסיני אמרו לו:

-אתה יודע דייויד, כשראינו אותך בפעם הראשונה לא האמנו שאתה מסוגל להוביל מסלול כמו "ארובת האמריקנים".

ענה דייויד:

-אגיד לכם את האמת. גם אני, כשעדנה ספרה לי שמטפסים בישראל בא לי לצחוק. מה כבר אפשר לטפס בישראל, חשבתי, איפה יטפסו, על שפת הים בתל-אביב?

לא ידע דייויד שכעבור שנים אחדות יהפך קיר הטיילת בשפת הים בתל-אביב למפגש הקבוע לאימוני טיפוס. ארבע אחה"צ, כשלא יורד גשם, למען הדיוק.

אז מה? הרושם הראשון שלו עלינו היה יותר נכון מהרושם הראשון שלנו עליו.

אביזרי פולחן

פעם עופר הביא את אחיו הקטן יויו לעין פארה לראות איך מטפסים. ראה יויו את יוחנן חוזר מהובלה עם כל הציודים המצלצלים תלויים עליו, ואמר:

-הנה מטפס עם אביזרי הפולחן!

-תגיד לי עופר, אמר יוחנן, איזה סיפורים אתה מאכיל את המשפחה שלך?

ציוד מהסופרמרקט

אנדריאה אהב לסדר את הציוד בתרמיל בתוך שקיות ניילון. שקית לסלינגים, שקית לצ'וקים: וכו'. פעם ראה אותו נחשון קנולר מוציא את הציוד מן התרמיל ומתכונן להובלה. שאל אותו:

-תגיד לי, איפה אתה קונה את הציוד שלך, בסופרמרקט?

תפסו אותו על חם

מספרים שאנדריאה מאד הקפיד שחניכים לא ידרכו בטעות על חבל שמונח על הרצפה. אם אחד החניכים שכח את עצמו ודרך על החבל, היה אנדריאה יוצא מכליו ומתחיל לנאום באריכות על הדברים הקטנים שמבדילים בין מטפס בעל סגנון לבין מטפס שלומפר. החניכים החדשים היו בהתחלה מופתעים מחומרת הנזיפה על עבירה כזאת לא מי יודע מה, אבל במשך הזמן התרגלו להיזהר ולא לדרוך על חבל, במיוחד אם אנדריאה בסביבה.

פעם בא לגיא בן-הינום העתונאי איל יצהר, קשקש עם החבר'ה וצילם כל מיני צלומים, וכעבור שבוע יצאה ב"כל העיר" כתבה על מטפסי גיא בן-הינום. היה שם, בין השאר, צלום של אנדריאה על עמוד שלם. מבסוט, מחייך, כל "אביזרי הפולחן" תלויים עליו, וידו מחזיקה במקצועיות חבל עם פרוסיק*.

מי שמסתכל טוב טוב בתמונה, מבחין בעוד פרט מעניין. רגלו השמאלית של אנדריאה דורכת בכל הכובד על החבל, המונח על הרצפה. דווקא כשמצלמים אותו עבור מאמר בעתון.

דולצ'יניאה

כשעדנה גורני עוד טיפסה, המטפסים בארץ התחלקו לשני סוגים. אלה שמודים בזה שהם מאוהבים בעדנה ואלה שמעדיפים לא להודות בזה.

האצנית

לפני שעדנה גורני התחילה לטפס, היתה אלופת הנוער בריצת 1500 מטר. והיא לא דברה על זה, אבל זה נודע.

יום אהד היה קורס של סטיב בכרמל, ועדנה היתה מדריכה עוזרת שלו, וניסו לטפס את "העוקץ" (לא זה שבארבל, אלא זה שבנחל אורן), והיה קשה ולא כל כך הצליחו, אז סטיב בקש מעדנה להדגים. קשרה עדנה חבל, שמה יד על האחיזה הראשונה, ולפני שהספיקו להגיד "יא-סלאם" היתה עדנה כבר למעלה. אמר צ'ומבה, שהיה אז חניך:

-אצנית תישאר תמיד אצנית!

דאגת חברים

כשגדי שטרנבך נפל מה"ליי-באק"* לקראת הסוף של "הבמה" בארבל, עדנה היתה השניה שלו, ובלמה את הנפילה על צ'וק* מיוחד במינו, צ'וק עשוי מפלסטיק.

גדי קבל כמה וכמה שריטות, כי עשה שם פנדולום*, וגם קבל פצע די עמוק בצד, וירד לו הרבה דם, ועד היום יש לו מזה צלקת רצינית. ועדנה שמרה* היטב על כיווני החבל ובכלל לא נפגעה. העיקר שהצ'וק מפלסטיק החזיק.

כולם מיד רצו לעדנה מלאי דאגה, והתעניינו אם לא היה לה קשה לעצור את גדי, ושאלו אם קרה לה משהו, ואם היא לא זקוקה לעזרה וכו', ואת גדי שאלו מאיפה יש לו צ'וק מפלסטיק, וכמה זה עולה.

על טעם וריח

עדנה דווקא הקפידה על קסדה, אבל פעם טיפסה במעבר ההרים "חלמבריס" בוויילס, ואחרי הטיפוס עמדה לה לרגלי המצוק בלי קסדה, ואבן קטנה נפלה מלמעלה ונחתה על ראשה. עדנה איבדה את ההכרה, ואחרי זה הסתבר לה שאיבדה גם את חוש הטעם והריח. חזרה לארץ וסיפרה שכל האוכלים והריחות, כולם אותו הדבר בשבילה. לא מרגישה כלום. לא נעים.

ונהיה מנהג. כשמישהו בישל והחבר'ה רצו להשמיץ את ה"מוצר" שלו, טעמו מן התבשיל ואמרו:

-איזה מזל יש לעדנה!

אחרי שעדנה הפסיקה לטפס, נעלמה אתה גם החכמה הזאת, וכמה מטפסים אוהדי חכמות עוד שומרים לה טינה על זה. אבל הם טועים. החכמה ממילא היתה נעלמת כי חוש הטעם של עדנה מתחיל לחזור אליה.

הוראנדה של עדנה

הקטע הכי מדאיג במסלול "ארובת דיר א-רבה", לפני שטיפסו אותו בפעם הראשונה, היה דוקא הטרברסה* שמאלה בפיץ'* החמישי. היום יודעים שזה כלום, אבל אז פחדו מזה נורא והמעבר הזה הפך לסיוט. ויקטור וסטיב עלו עם משקפת שדה לג'בל פ'רעה שמול ובחנו את הטרברסה על כל פרטיה, ותכננו כל מיני תיחכומים כדי להתגבר עליה, ובחרו ציודים לטיפוס מלאכותי*, והיו בלחץ אימים, הכל רק בגלל הטרברסה הזאת.

הגיע היום שהחליטו לנסות. עולים לקראת הפיץ' החמישי עם פחד בלב, ועדנה מגיעה לתחילת הטרברסה, ומשם... מתחילה ללכת שמאלה כאילו שהיא בבית. הולכת קצת, מורידה ציוד על הרצפה, חוזרת, לוקחת חבל, הכל כאילו מצאה שם לא פחות משביל הליכה.

הטרברסה שכל כך פחדו ממנה!

נשארו כולם פעורי פה, ולא יכלו להאמין למראה עיניהם.

-תראו את עדנה, אמר גדי, מטיילת לה כמו בוראנדה!

החריץ היפהפה שלא מטופס

ב"מידל רבה", קצת שמאלה מה"סטיבס קרק", ישנו חריץ בלתי מטופס שמלהיב את דמיונו של כל מטפס שרק שם עין על ה"מידל רבה". יפהפה. רץ מלמטה עד למעלה, ישר ישר, ו"אקספוזד"' לאללה. ממש משגע.

איך זה קורה שכזה חריץ עדיין בלתי -מטופס?

בשלושת רבעי הגובה נפסק החריץ לפתע, מתחיל שוב כמה מטרים ימינה, ומשם מגיע עד למעלה. באותה ההפסקה, מי שיטפס אותו יצטרך לעשות טרברסה* ימינה, והטרברסה הזאת היא שמכניסה את המתכננים ללחץ. בגללה אף אחד עוד לא העז אפילו לנסות את החריץ הזה.

-צריך לסחוב פטיש ובולטים, אומרים, אחרת זה לא ילך.

ויקטור גם הוא לא ניסה את החריץ הזה אף פעם, אבל לתת עצות הוא יודע:

-מנין לכם שזה קשה, הוא שואל, עד שלא תנסו -לא תדעו. ומוסיף: אותו הדבר היה גם בטרברסה של "ארובת דיר א-רבה". מה, אתם לא מכירים את הסיפור עם עדנה?

וכולם אומרים:

-כן, כן, מכירים, מכירים.

ואז, כאילו אמרו "לא מכירים", מתחיל ויקטור לספר שוב איך פחדו מהפיץ' החמישי בארובת דיר א-רבה, ואיך בסוף ראו את עדנה מטיילת לה שם כמו בוראנדה.

הוי הפרוטה והירח

כשעדנה הפסיקה לטפס אמרו: די, טרי כבר לא ירצה לבוא לארץ. אבל שמוליק ידע בדיוק כמה לירות שטרלינג מקבל טרי ליום, ואמר:

-הוא יבוא, הוא יבוא.

טרי והביצות

וטרי בא. וטיפסו בנחל עמוד, ולא עבר זמן רב עד שטרי שאל מה עם עדנה. אמרו לו שהיא עכשיו פקחית בשמורת הטבע בחולה.

-לא רחוק מפה, אמרו.

אבל שכחו להזכיר לטרי שלא כל שמורת טבע נראית כמו נחל עמוד או הארבל, אלא שישנו גם שמורות טבע פחות "מצוקיות". אז בערב ליד המדורה. כשטרי אמר למה שלא נטפס בחולה, לא הבינו בכלל למה הוא מתכוון.

למה קוקו?

כשאלי ניסן טיפס לראשונה את המסלול הנקרא כיום "קוקו", היתה הסכמה כללית שיש לקרוא למסלול הזה על שם אלי. ובכלל, איך זה שאיך אף מסלול על שמו? ובמיוחד את המסלול הזה, שלפני שאלי הגיע לא העז אף אחד אפילו לחשוב עליו כמסלול אפשרי. התנגד אלי בתוקף, ואמר שיש כבר יותר מדי שמות של מטפסים בין שמות המסלולים, -וזה לא מוצא חן בעיניו.

אבל סדרו אותו. שאלו אותו אם השם "קוקו" זה שם יותר טוב, אמר:

-קוקו זה שם בסדר עבור מסלול.

ולא ידע אלי ניסן שבין המטפסים קוראים לו "קוקו". לא רק בגלל זה שהוא עושה סולואים* כאלה שרק מי שקצת "קוקו" יכול לחשוב על לעשות אותם סולו, אלא שהוא גם גידל שער ארוך ואסף אותו מאחור. אז איך אפשר שלא לקרוא "קוקו" לאחד כזה?

הדגמה

אנדריאה עם "אביזרי הפולחן", מדגים דריכה על חבל ברגל שמאל. אותו העקרון פועל גם לגבי דריכה על חבל ברגל ימין.

מתוך העתון "כל העיר".

צילם: איל יצהר.

יום חופשה לטיפוס

לא תמיד קל לקחת יום חופשה באמצע השבוע וללכת לטפס. פעם החליטו צ'ומבה ואנדריאה לצפצף ולעשות בדיוק כך. וזה היה כשאנדריאה עדיין לא הוביל ולא היה לו בכלל ציוד, ועל צ'ומבה אין מה לדבר, שהפסיק לטפס לפני שהגיע לדברים כאלה. אז מכרו את הרעיון גם לברוס. לקחו יום חופשה, נסעו שלושתם למערת שמשון בנחל שורק, והתחילו לטפס בשלישיה כשברוס מוביל.

אחרי הפיץ'* הראשון היה מדף רחב למדי, ועם הרבה עשבים, וברוס אמר:

-אני קצת עייף, אנוח קצת.

אמר, ונרדם במקום.

חיכו השנים חצי שעה, שעה, וברוס ישן לו שנת ישרים ולא מראה סימנים שמתכונן להתעורר, והם לא יודעים מה לעשות. בצהרים אמר צ'ומבה שנמאס לו. גלש עד לרגלי המצוק וחזר הביתה, או לעבודה, או למקום אחר, ועד כמה שידוע יותר לא טיפס בחיים שלו.

נשאר אנדריאה מסתכל בעננים ומחכה שברוס ישוב לחיים טובים. סוף סוף התעורר הבחור והמשיכו לטפס. אבל כמובן שנהיה מאוחר, והספיקו עוד פיץ' אחד וזה הכל. אחריו היו מוכרחים לצאת בטרברסה* ימינה ולרדת מהמצוק לפני שיתפוס אותם החושך הגדול.

וכך הלך כל יום החופשה, על שני פיצ'ים ודי!

אבל זה לא מה שהרגיז את אנדריאה. מספר אנדריאה שמה שהוציא אותו קצת משלוותו קרה אח"כ. בסיבוב שמשון כשחיכו לאוטובוס הביתה, על כוס בירה, מה שהוציא אותו קצת משלוותו היה שברוס אמר:

-איזה הרגשה נפלאה אחרי יום חופשה כזה בטיפוס! צריך לעשות את זה לעתים קרובות!

את זה, מספר אנדריאה, הוא מצא למרגיז במקצת.

לטפס בעברית

כשעדינה נסעה לקולורדו לטפס, הכירה כל מיני מטפסים של שם, אבל פעם יצא לה לטפס עם אלי ניסן, והם טיפסו את ה-Naked Edge*, כתבה עדינה לארץ:

-היה כיף לטפס בעברית!

סדרה עולה

פעם נפלה השיחה על אמצעי אבטוח, והתחילו להשוות בין כל מיני כאלה: שטיכט, קשר איטלקי, שמינית*, וכו'. ויונה גם היתה שם. ומישהו שאל אם באמת ה-"תשיעית*" יותר טובה מה-"שמינית".

-כמובן, ענתה יונה בקול משכנע, ו-"עשירית" עוד יותר טובה!

איפה ישן דני ו'?

אחרי שדני ו' עשה את ה"נוז" ואת ה"לינינג טאוור" וחזר לארץ עם שק ביווי* היה ברור שבסיני (ואולי גם בבית) הוא לא ישן סתם בשק שינה פשוט כמו שאר בני תמותה.

בערב הראשון במחנה בסיני, תלה דני ו' את שק הביווי שלו, טיפס לתוכו, ואמר לילה טוב.

אלי ניסן על רקע "מגנזיום" בגיא בן הינום. צילם: דניאל.

אגב, זהו הצילום הנוסף שלא צורף לסדרה שהובאה בעמ' 12 מחוסר מקום.

אהבה בלי פחד גבהים

אחרי שהסתיים קורס מדריכי טיפוס במכון וינגייט בתש"ם, הלכו המסיימים עם האף למעלה ואמרו כל מיני מילים קשות כמו אדרנלין, ו.A.T.P, שלמדו בשיעורי פיזיולוגיה של המאמץ.

יום אחד נפלה השיחה על זה שמאמנים בענפי ספורט שונים דורשים מהספורטאים שלהם להימנע מחברת נשים לפני ארוע ספורט, שזה מפחית את האדרנלין. שמא תופס כלל זה גם לגבי טיפוס?

התערב בשיחה ברוס ופסק - לא. בשום אופן לא. אם כבר אז להיפך. עובדה, פעם טיפס ברוס "קיר גדול" עם חברה מטפסת, והחברה המטפסת שכחה להביא את שק הביווי שלה, ובילו שניהם את הלילה בשק הביווי של ברוס התלוי על שני פיתונים*. עם שחר המשיכו לטפס ומספר ברוס שמעולם לא טיפס כל כך טוב כמו באותו יום.

מאז יודע ברוס מה צריך בשביל לטפס טוב.

מה הלך לאיבוד אצל איליה?

ישנם מטפסים המנצלים יותר את הידיים, וישנם מטפסים המנצלים יותר את הרגליים. אצל איליה לא ברור איזה מרמ"ח איבריו נחוצים לו לטיפוס. למה? פעם הפסיק להופיע לכמה זמן לפעולות טיפוס. שאלו את עדה מה קרה לו. אמרה:

-הוא איבד את השיניים.

חשבו שזאת בדיחה, לא כל כך ברורה, אבל לא טרחו לברר את הסוגיה עד הסוף. בעבור כמה זמן חזר איליה לפעילות ושאלו אותו למה לא ראו אותו בזמן האחרון.

-איבדתי את השיניים שלי.

אישר איליה את אשר אמרה עדה כבר מזמן.

מאז לא ברור איזה מרמ"ח איבריו נחוצים לו לטיפוס.

איליה הממושמע

פעם העירו לאיליה שיפסיק לטפס "סולו* חופשי" כשיש חניכים בשטח. איליה תמיד עושה מה שאומרים. קשר חבל לרתמת החזה הרוסית שלו, נתן את הקצה השני ליאשה, אמר "סטרחובקה" והתחיל לטפס את "הידית". הגיע למעלה כשהוא גורר אחריו את החבל מבלי לשים אף עגינה מסכנה אחת. אבל לא שכח את כללי הטקס בסוף המסלול: מצא לעצמו מקום בטוח, אח"כ הסתובב ליאשה וצעק:

-אוף ביליי*!

כיוון ההליכה של היקה

פעם מריו טיפס את ה"אימברוליו", כשהבחין באיש מבוגר בעל חזות מכובדת שמתבונן בו ועוקב מלמטה אחרי תנועותיו בתשומת לב רבה.

המשיך מריו לטפס, וברגע שהתפנתה לו יד נפנף לשלום לצופה הרציני. כאילו רק חיכה לסימן הזה, צעד האיש צעד אחד קדימה ואמר במבטא יקה בולט:

-אני רואה אתה הולך באופן ורטיקאלי!

-מה? מה?

-אני רואה אתה הולך באופן ורטיקאלי, חזר היקה על דבריו.

ובגמר הכרזה זו עשה "שמאלה פנה" והמשיך בטיולו.

וזה דוקא מצא חן בעיני מריו והתחיל להשתמש בביטוי הזה בעצמו. אם, למשל, מצלצל אצלך הטלפון וקול מסתורי שואל אותך במבטא יקה:

-אלזו, אתה רוצה הולכת באופן ורטיקאלי?

תדע שזה רק מריו שרוצה להגיד לך "בוא נטפס".

מי זה יונתן שושי?

אנדריאה היה כזה עצלן שבמקום לזכור שמות התחיל לקרוא לכולם בשם יוחנן. כשראה שהפטנט עובד, בכלל הפסיק להתאמץ ואפילו לא ניסה שמות אחרים. כולם יוחננים ודי.

אבל לפעמים הוא גם משתמש בשמות אחרים. כמו למשל כשפנה ליוחנן שושי, רכז הקבוצה הירושלמית, ואמר לו: "יונתן, אפשר להשתמש בסולמות שלך?"

תכנון למופת

פעם יצא איליה לטפס את "ארובת דיר א-רבה" יחד עם וולף ורפי, בשלישיה. בעצם היו צריכים לצאת ברביעיה, אבל ברגע האחרון אלכס רביבקין החליט על משהו אחר, ואלה יצאו בשלישיה.

בד"כ זה מסלול של כמה שעות, משהו כמו 12 פיצ'ים*, אבל הם חזרו רק למחרת לפנות ערב. שלושתם סחוטים עד הסוף. "גמורים" זה לא מלה. הרביצו חרופ של איזה עשרים שעות ורק אחרי זה אפשר היה להציל מפיהם משהו אחר חוץ מלחשי מארה בשפת הרוסית:

-התחלנו את המסלול רק בצהרים במקום לצאת, השכם בבוקר, התחיל איליה לספר, אבל זה לא רק זה.

-מה עוד?

-בתחילת הפיץ' השלישי ראינו פיטונים* בכיוון ימינה, טיפסנו אחרי הפיסונים ולא הובילו לשום מקום. סתם בזבזנו זמן.

-אבל על הפיטונים האלה כתוב בפירוש בתאור המסלול, העירו לו.

-טוב, אולי, ענה איליה, אבל בכלל לא קראנו את התאור לפני שיצאנו, אז איך יכולנו לדעת? וזה לא רק זה.

-מה עוד?

-היינו שלושה ולקחנו רק חבל אחד. אז כל פעם אחד מאתנו היה צריך להתיר את החבל ולזרוק לשני: פלונטרים, סיבוכים, אל תשאל. בלגן שלם. אבל זה לא רק זה.

-מה עוד?

-לא לקחנו מספיק צ'וקים, אז בכמה מקומות היינו צריכים לעלות אחד על הכתפיים של השני. מסכן רפי. אבל זה לא רק זה.

-מה עוד?

-לקח המון זמן גם להעביר את המימיה מאחד לשני, כי היינו שלושה ולקחנו רק מימיה אחת. מזל שגמרנו את המים כבר בשעות הראשונות ונשארנו בלי, אחרת מי יודע מתי היינו חוזרים...

הארובות המסוכנות

בדרך לסיני ישבו כל המטפסים בתחנת האוטובוס של אילת וחיכו למס' 15 שיקח אותם לטבה. והשעה היתה שעת בוקר מוקדמת ומס‘ 15 לא היה צפוי בשעה הקרובה, וכולם הסכימו שזו ההזדמנות לבקש מג'וזפה שיעביר שעור בטיפוס ארובה*. אמר: טוב. מצאו מקום בין שני קירות מקבילים, ג'וזפה מדגים וכולם אחריו אחד אחד.

פתאום שומעים אוי ורואים את עדינה תקועה באמצע הארובה, גב על קיר אחד וידים ורגלים על הקיר השני, לא לבלוע ולא להקיא. עזרו לה לרדת ושאלו מה קרה. אמרה לא יודעת.

לא נפלתי ולא כלום. פתאום הקרסול עשה לי קנאק, לא מבינה מדוע. ובכל המשלחת לא היה אף אחד כל כך שרוף לטיפוס בגרניט של סיני כמו עדינה, וכולס הסכימו שזה לא פלא כי גם בפעם הקודמת התפספס לה הטיפוס בסיני.

חשבה שיעבור - לא עבר. חיכתה כל השבוע אצל חאדר על הרצפה ולא עבר. וכולס הסכימו שיש בזה כדי לקלקל קצת את מצב הרוח.

כשחזרה לירושלים אמרו - שבר. ושמו אותה בגבס. ואחרי שהורידו את הגבס התחילה מיד להתאמן, אפילו עם צליעה, ולחזור לפורמה.

ויום אחד דברו על "ארובת מיקי" שבג'בל רבה, -שלקראת הסוף שלה איך בה עגינות אבל אין דבר, ארובות זה לא מסוכן* ועדינה תקנה:

-חוץ מארובות בתחנות אוטובוס, כמובן!

וכולם הסכימו שאם היא עושה צחוק מהסיפור העצוב סימן שהסיפור העצוב מתקרב לקצו.

אילייה והעגינות והרתמה

איליה מוביל את המסלול "לפני סיני" אשר בשייח מרזוק.

צילם: אנדריאה.

אם לא רואים את פניו, אפשר תמיד לזהות את איליה לפי שני סימנים בדוקים:

לפי מספר העגינות שהוא שם, ולפי רתמת החזה הרוסית שלו. גידופים בשפה הרוסית, לבדם, אינם זיהוי מספיק.

תופעה מסוכנת

עדינה מסיימת את "סדק שמאלי" בגיא בן-הינום. צילם: אנדריאה

אמרו על עדינה שהיא תופעה מסוכנת: כשאתה רואה אותה מטפסת, המסלול עושה רושם כל כך פשוט, שאח"כ לא ברור לך מדוע אתה נתקע.

עדינה לא טיפסה אף פעם על כח אלא על סגנון. יש לה ברירה? בזמן שנעשה צלום זה לא היתה מסוגלת לעשות אפילו עלית מתח אחת. אז איך תטפס על כח?

הטורפים הקטנים של אלי רז

אלי רז, איש עין-גדי, הוביל* פעם את "הבהלה לזהב" שבנחל עמוד, והיה בפיץ'* האחרון, איפא שהחורים הגדולים שמכניסים לתוכם חצי זרוע לפני שמעבירים סלינג* בגשר, ואלי רז מכניס לתוך אחד מהם חצי זרוע לפני שמעביר סלינג בגשר, ופתאום שומעים גידוף קצר ורואים את אלי רז נופל. מה קרה?

-שפן-סלע נשך אותי ביד, אומר אלי רז, בתוך החור.

-איך זה ייתכן, מה, הם לא צמחוניים?

-אצלנו בעין-גדי הם צמחונים, עונה אלי רז, פה אני לא בטוח.

אויר דליל?

כשהישראלים הגיעו לוויילס, היתה שיחת היכרות, והבריטים שאלו באיזה גבהים הישראלים נוהגים לטפס.

-מינוס ארבע מאות מטר, ענה אלי רז.

וקשרתם לאות על ידיך

ג'וזפה, בן למשפחה איטלקית קתולית, שם לב שחנינא אוהב ללפף סלינג* על היד כל בוקר לפני שהוא יוצא לטיפוס, אבל לא הבין בשביל מה זה טוב.

הפרוסיק של המשורר

המשורר-מחזאי הירושלמי ישראל אלירז מאד אהב לטייל בגיא בן הינום לפנות ערב כדי לקבל השראה, ולא פעם עבר לרגלי המצוק כשהפעילות של חבורת המטפסים בעיצומה.

ואבי היה מת להכיר פעם את המטפס אלי רז, אז יום אחד החליטו החבר'ה לעבוד עליו. הצביעו על המשורר ישראל אלירז ואמרו לאבי

-הנה זה שהולך שם הוא אלי רז.

אבי לא האמין, אבל, מה שבטוח בטוח, הלך לשאול:

-תסלח לי, אתה אלי רז?

-כן, זה אני, ענה הנשאל הנכבד.

-אז תגיד לי, הוסיף אבי, זה נכון מה שמספרים עליך, שהרבצת נפילה על פרוסיק*?

החבר האבוד

ג'וזפה גליציה ויוסי כורם השאירו פרנד* עקשן תקוע במסלול בסיני, וכל הזמך ג'וזפה בכה על הפרנד האבוד. קרא למסלול ההוא "הפרנד האבוד" והעניין היה לשיחת היום בין החבר'ה, במיוחד על נושא הוצאתו של הפרנד.

ואמא של חנינא היתה עם כולם בסיני, לא טיפסה אבל הצטרפה כמטיילת. נגשה אמא של חנינא לג'וזפה ושאלה אותו באנגלית לפשר השם של מסלול זה, "חבר אבוד". ענה ג'וזפה ללא היסוס:

-ליוסי היה קצת קשה, הוא כבר לא רוצה להיות חבר שלי.

טרי, מבריח האופנועים

פעם טרי הגיע מאנגליה לשדה התעופה לוד והחזיק ביד קסדה חדשה שקנה לויקטור במקום זאת ששבר לו בפעם הקודמת. במכס פתחו לו את כל התיקים, בדקו אותם בקפידה ופשפשו בתוך כל הכיסים, ולבסוף שאלו אותו:

-אבל איפה האופנוע?

סידורו של ג'ון

כשהגיעו ששה ישראלים לפלאס-אי-ברנין כאורחים של הבי-אם-סי כדי לטפס בוויילס, הסתבר להם שהמדריך הראשי בפלאס-אי-ברנין היה ג'ון בארי. וג'ון התפרסם כשנה לפני כן בעולם כולו כשנשברה ידו בהימלאיה וסרב בגבורה לעכב את שאר חברי המשלחת בשל פציעתו.

האורחים הישראלים התיחסו אליו בהערצה רבה, ורצו ללמוד ממנו את כל הרגלי הטיפוס של מטפס דגול. אנדריאה רצה כמובן לדעת אם גם ג'ון במקרה, מסדר את הציוד שלו בשקיות של סופרמרקט, ושאל אותו אם יש לו, לג'ון, שיטה מיוחדת לסדר את הציוד שלו בתוך התרמיל.

-יש לי שיטה משלי, ענה ג'ון בהיסוס בריטי קל, אבל לא הייתי רוצה שתחקו אותו. עדיף יהיה אם כל אחד מכם יפתח לעצמו את השיטה הנוחה לו.

כולם מאד רצו לראות, בכל זאת, באיזו שיטה מסדר ג'ון את הציוד שלו בתרמיל, ואחרי הפצרות סבירות נאות ג'ון לפתוח את תרמילו, הפך אותו וניער אותו קלות, וכל תוכנו נשפך על הרצפה. יצאו משם צ'וקים*, סליגגים*, וקרבינות* מעורבבים זה בזה, גרביים מלוכלכים, חתיכות לחם ישן חצי-נגוס קשה כמו אבן, חוברת מסלולים, מקומטת, ועלי תה שפוכים בתפזורת על כל הערימה.

כולם נשארו המומים, ורק ג'ון לא הניד עפעף:

-ובכן, הסביר, כפי שאמרתי לכם, יש לי שיטת סידור משלי* אבל, שוב, אינכם חייבים דווקא לחקות אותה.

מה פה קשה?

"בעצם זה לא קשה, הענין הוא רק שאיך מה לתפוס".

אמרת-כנף של יונה בארובת הפרעונים שבג'בל פ'רעה.

יונה המטיילת

כשיונה נרשמה לצאת לסיני לשבוע טיפוס אמרו לה: איך תטפסי בסיני? הרי את לא מתאמנת ולא מטפסת בזמן האחרון. אמרה יונה:

-אין דבר, אני סתם יורדת לטייל, לא איכפת לי לא לטפס.

בכל זאת, ביום הראשון יצא מישהו למסלול קל, ולקח את יונה כשניה שלו. ביום השני - כנ"ל. כשחזרה החבורה הביתה וסיכמו את השבוע הסתבר שכל אחד נשאר יום פה יום שם לנוח או לטייל. היחידה שלא הפסידה יום טיפוס היתה... דווקא יונה.

טיפוס מלאכותי*

יום אחד ראה אנדריאה בטלויזיה איך מרימי משקולות מוציאים אויר בנשיפה חזקה ברגע של המאמץ, והחליט ליישם את הרעיון גם בטיפוס. מאז, כל פעם שהוא צריך לבצע תנועה מאמצת מוציא אויר.

פעם טיפסו בנחל המערות ואחראי הפעולה היה שם דני א'. ודני א' מאד מקפיד על אתיקה. וכששמע פתאום קולות של קומפרסור, הרים דני א' את הראש ושאל בדאגה:

-מי זה שם עולה על לחץ אויר?

זעה כרא

ייום אחד עבדו יוחנן ודניאל על שינוי מרענן במסלולים המוכרים של גיא בן-הינום: מתחילים כמו "רפי", אבל שמים יד שמאל באנדרקלינג*, לא יד ימין, ומשם עוברים ימינה למסלול שכן "זהו זה". השינוי המרענן כונה בשם שנשמע כמו "זעה קרה", אבל כשהציצו ברשימת המסלולים, בתיק הקרטון החום, ראו שמופיע המסלול בשם "זעה כרא". ודניאל היה אז עדיין, קצת עולה חדש, אז אמרו:

-מה זה, יש פה שגיאות כתיב.

-מה פתאום שגיאות כתיב, הסבירו, זה ראשי תיבות של "זהו זה עם התחלה כמו רפי אלתחשובשזהפשוט".

שרשרת ההרים הנסתרת

ויקטור טפח את שני האחים גאגי ונאני כחניכי טיפוס. שאלו את נאני איפה הם מטפסים, ענה:

-בהרי כפר-סבא!

חלוקת תפקידים

פעם נתקע נאני בסוף של "הטרברסה הקטנה", שזה גם הסוף של "הכוכביות", וזה לא נחשב למי יודע איך קשה. אז אמרו לו:

-מה קרה לך שאתה נתקע פה? זאת כל הרמה שלכם?

נעלב נאני:

-אל תגיד "שלכם", גאגי טוב בלטפס ואני טוב בקשרים.

הכבוד של הותיקים

פעם ירדו את הרחף, וזה היה לפני שדני ו' הראה שאפשר גם לעלות אותו. וגאגי היה אז אחראי פעולה, וזה היה לפני שגאגי הפסיק גם לרדת וגם לעלות דברים כאלה.

והיה שם ילד בשם שי. שי חסון. ושי רק גמר קורס טיפוס ואף אחד לא הכיר אותו. וכשיורדים, לא עולים, אי אפשר לדעת אם ילד חדש בשם שי שרק גמר קורס טיפוס - הוא טוב או לא טוב בטיפוס, כי בירידה לא כל כך מטפסים.

אבל לא באותה פעם, כי השי הנ"ל היה כזה מפונק שלא התחשק לו להיכנס למים הקרים של הגב, ואמר שמעדיף לעשות טרברסה* על הקיר של הגב, ועשה אותה.

ניסו אחרים - ונפלו למים. ניסו שוב - ונפלו שוב. עד שדני ו' הציל את הכבוד של הותיקים ובפעם השלישית עבר בלי ליפול.

-הדני ו' הזה הוא בסדר, אמר שי, אם יתאמן אולי יצא ממנו פעם מטפס.

שי הצומח לגובה

אחרי שגאגי כבר לא טיפס מזמן, הוא בא פעם ביום ששי לגיא בן הינום ושאל על כל מכריו המטפסים הותיקים, ומה הם עושים ואם עוד מטפסים וכו'. ושי חסון הספיק בינתיים לצמוח לגובה של שני מטר או משהו כזה. וגאגי שואל:

-ומה עם הילד הזה, נו, מה שמו, ומסמן עם כף היד הפתוחה גובה של מטר וקצת מהרצפה.

-אתה מתכוון לשי? אומרים לו, הנה הוא כאן על ידך. תרים את העיניים, בן אדם!

בשביל מה?

עדינה בטיפוס מלאכותי* ב-"ויקטור" שבגיא בן הינום.

צילם: אנדריאה,

כשעדינה התחילה להתאמן בטיפוס מלאכותי אמרו:

בשביל מה? יש מסלולים שהיא לא יכולה לטפס בטיפוס חפשי*?

חובה רשמית

איל בא כשני בטיפוס מלאכותי*

במסלול "שלמבור" שבגיא בן-הינום

צילם: יוסי כורם.

טיפוס מלאכותי אינו אהוד על כולם, אבל זה לימוד חובה בקורס הבסיסי. מענין שאם באים "לא מטפסים" מוצאים את הטיפוס המלאכותי ליותר מרשים מאשר טיפוס חופשי. ואילו מטפסים מנוסים מוצאים אותו להרבה פחות מרשים.

הקטן הזה גדול יהיה

ילד קטן בשם שי חסון בטרברסה* שביו "הארוך" לבין "הארוך עם המערה". צילם: אנדריאה.

הצילום מראה איך נראתה הטרברסה הזאת לפני שהתמוטט הקיר שמעליה.

השרוכים של גאגי

כשסטיב ריד בא מאנגליה כאורח של המועדון, הכניס את המודה של השרוכים-הפתוחים-ליד-הבהן באי-ביז*. כולם פתאום התחילו לקשור את השרוכים של האי-ביז "א-לה-סטיב-ריד". אבל זה לא החזיק מעמד. מהר מאוד ירדו מזה ושכחו מכל העסק. לא תפס.

אחרי שנים, כשגאגי הופיע פעם בפעולת טיפוס הסתכלו בקשירה המשונה באי-ביז שלו ושאלו:

תגיד, גאגי, נכון שאתה לא מטפס מאז שסטיב ריד היה בארץ?

איך ידעתם? התפלא גאגי.

טבילת האש של שי

ויקטור וסטיב גולט פתחו לעצמם מסורת של מתיחות קלילות. כשאחד מהם היה בקרוקס* של איזה מסלול היה השני אומר בקול תמים:

אוי, החבל חתוך. איך זה נחתך לי החבל פתאום? ודברים כאלה.

אחרי ששניהם נעלמו מן הנוף הישראלי המנהג נעלם, במיוחד שרבים לא ראו בעין יפה צחוק מסוג זה.

אבל פעם אחת מיקי לא יכול להתאפק ועשה טבילת אש לשי חסון בארבל. מיקי הוביל* ושי היה השני שלו. ומיקי רואה ששי מתקשה בסדק אנכי, ומתעקש לטפס אותו בפייס* במקום ג'אמינג*, והנה עוד רגע הוא יוותר ויפול על החבל. אז הוא אומר לו:

-שי, תשתדל לא ליפול, העגינה שלי לא טובה, אם אתה נופל גם אני נופל.

גייס שי את כל כח הריכוז שלו ואת כל שאר כוחותיו הנפשיים והגופניים, כשחייו תלויים לו מנגד, ושי על גבול יכולתו... הצליח לעלות.

הגיע לתחנה וראה את מיקי יושב נינוח ובטוח, עם סלינג* קשור לגזע עץ שאפילו טרקטור לא היה מזיז אותו משם. סיפר שי שאילו נשאר לו שמץ של כוח היה אולי מתרגז, אבל כוח לא נשאר לו הרבה, והראש שלו לא היה בהתרגזויות. הוא היה עדיין תחת הרושם של התגלית:

גבול היכולת גבוה ממה שחושבים.

מודעות בציבור

אומר דני פיין בעצב: בציבור בארץ אין מודעות לטיפוס. הנה, קח למשל את אנגליה: בדרך לסטוני מידלטון נעצרנו לאכול פיש אנד צ'יפס והתחלנו, בין נגיסה לנגיסה, להתאמן על הקיר של אותו הבית. עבר אנגלי מכופתר עם מטריה ביד, התבונן בחבורה ואמר:

-הייתי אומר שאין זה יותר מ-.H.V.S, האין זאת?

נו, אני שואל אתכם, מוסיף דני פיין, איפה מוצאים אצלנו בארץ מכופתרים כאלה עם מטריה, שיודעים לדרג* קירות של בתים?

ערבוב צמיגים

ובימים ההם, כשויקטור, טרי, סטיב גולט, דני א' ועוד הרבה אחרים, כולם טיפסו בנעלים כבדות וקשיחות, ובארץ היתה בעיה להשיגן, לקח אנדריאה נעליים גבוהות והדביק להן לסוליה שכבת גומי מצמיג של מכונית, וכך טיפס.

באמצע המסלול "פלייקס" בסיני, אומר לו טרי טיילור משהו מן הביליי* למעלה, ואנדריאה בדיוק במעבר המפחיד, ולא מבין מה טרי רוצה, וטרי אומר: אין דבר, תגיע לתחנה אגיד לך למה אני מתכוון.

בתחנה אומר טרי לאנדריאה:

-אני מקוה שאתה לא מערבב צמיגים מוצלבים עם צמיגים רדיאליים.

-בן אדם! מתרגז אנדריאה, בשביל החכמה הזאת כמעט שנפלתי!

-אצלנו בבריטניה מאד מקפידים שלא לערבב צמיגים, ענה טרי בשלות נפש.

עמוד החשמל של לקו

דניאלה קיאפה רגיל להרים גבוהים. מספר דני ו', למשל, שדניאלה לא הסכים לצאת מן הבית בשביל מסלול של 300 מטר בלבד. כשראה דניאלה את ספר המסלולים של סיני, שרשומים בו מסלולים של פיץ'* אחד או שניים על הצ'ופצ'יק ועל הליטל-רבה, כמעט התפלץ:

-ליד הבית שלי בכפר לקו, אמר ברוגז מאופק, יש עמוד חשמל בדרגה +6, עוד מעט אכניס אותו למדריך המסלולים האזורי!

אספרסו איטלקי בשכונת "בית וגן"

מריו תמיד מחזיק שתי מכונות לקפה אספרסו איטלקי בדירתו. אחת לכמה ספלים שמשתמש בה כשיש אורחים, ועוד אחת פיצקל'ה בקושי לרבע כוס שמשתמש בה אם בא לו לגימה טובה.

כשעמד לעבור דירה מבית וגן לקרית מנחם, באו אליו בערב שבעה חבר'ה לדון על "אז מה עושים בנוגע", ואז הסתבר שהמכונה הגדולה כבר נארזה ונשלחה לדירה החדשה. אמרו לו - יאללה, תרתיח מים ונשתה נס, זה לא משנה.

מבט הבוז העמוק שעוות את פניו של מריו הבהיר את הכל. בבית של מריו לא אומרים מלים כאלה כמו "נס". התישב מריו למלאכה והכין במשך שעתיים אספרסואים קטנים של בקושי רבע כוס כל אחד. כשגמר את המלאכה הקשה וסוף סוף התיישב, נשמעה נקישה בדלת ונכנס פאול:

-אני רואה שאחרתי, אמר פאול, טוב בכל זאת אשב ואשתה קפה.

אספרסו איטלקי בסיני

כשהתעוררו המטפסים בבוקר הראשון אצל חאדר, ראו את מריו, עודנו חצי רדום, שולף מהתרמיל מכונה לקפה אספרסו איטלקי ומתחיל להכין קפה.

-אולי הוא מתכוון לקחת את מתקן הקפה שלו גם למסלול? שאל סטיב בדאגה.

המגנזיום של דני ו'

לקבוצה שיצאה לסיני באביב תשעה הצטרפו כמה מתחילים שהסתכלו בהערצה על דני ו' ורצו ללמוד ממנו את כל ההרגלים הקטנים של מטפס מנוסה כמוהו.

ודני ו' אהב להשתמש בקופסאות ריקות של פילם למצלמה: קופסה לגפרורים, קופסה לתבלינים, קופסה למלח, וכו'.

יום אחד הצביעה נורית על הקופסאות הקטנות ושאלה: ומה אתה מחזיק פה, מגנזיום?

-נו, כן, ענה דני ו', את לא יודעת שאני אוהב למרוח כל אצבע לחוד?

שי לא מוותר

הצרה עם המטפסים הירושלמים היתה שהם התאמנו רק בגיא בן-הנום. אז פייס* הם ידעו פ'נאן, אבל כשבאו לטכניקות אחרות ישר הלכו לאיבוד. אפילו עדינה נתקעה פעם בכרמל ב-"עליית" מדף". לא משהו במיוחד קשה אבל אצל הירושלמים אין חכמות: לא פייס - ישר נתקעים.

ושי היה אז הכוכב בין המטפסים הירושלמים, אז כשהגיע לסיני בפעם הראשונה חשב שגם בסיני מותר לו להיות עבדאי. דבר ראשון איך שהגיע, שאל איפה המסלול הכי הכי קשה. אמרו לו.

ניסה להוביל - לא הלך לו. בקש להיות שני - גם זה לא כל כך הלך לו. נו, מה אפשר לעשות, ויתר שי לטובת מסלולים יותר קלים.

חשבו: זהו. סוף סוף למד גם שי שפייס זה לא הכל.

כעבור שנים יצא שי לסיני כראש צוות והתכוון להוביל* כל מיני מסלולים, וביניהם את ה-"גואנו", שכולו ארובה* וג'אמינג*. אחרי שחזר אמרו לו:

-הובלת את ה-"גואנו", מה? כולו ארובה וג'מינג, מה? אז איך היה?

-מה פתאום ארובה, מה פתאום ג'מינג, ענה שי, הכל עליתי ב-פייס. יופי של מסלול-פייס הגואנו!.

הרבה חצאים

אחרי שאלי רז גלה לכולם את "אתר התמרים" במדבר יהודה, שיש בו סדקים עבים ודקים וארובה ובכלל, יצאו פעם כמה מטפסים להתאמן שם במשהו שלא רק פייס*. ניסו להוביל את הסדק העבה - לא הלך. ניסו את הסדק הדק - גם זה לא הלך. התחלפו וניסו שוב - ושוב, לא הלך.

החליטו לוותר על הובלה*. כשחזרו שאלו אותם איך היה, השיב יוחנן: חלש, חצי יום בזבזנו על לנסות להוביל, עוד חצי יום על ללכת מסביב לשים טופ-רופ*, ורק בחצי השלישי התחלנו קצת לטפס.

הכל יחסי

-מרוב צ'ימני, ג'מינג זה כבר פייס!

משפט עברי אשר נשמע מפי נורית בפיץ' השני באתר התמרים שבמדבר יהודה. הסבר: נעילת-יד אפשרה לה לנוח קצת מטיפוס הארובה המייגע.

צמיגים על הסלע

אנדריאה גולש אחרי נסיון (שלא עלה יפה) לפתוח מסלול חדש בין "הקשת" לבין "אוסטריץ' הד" שבליטל-רבה בסיני.

צילם: אלכס.

שים לב לעובי הבלתי רגיל של הסוליות. אין זה מקרי; הצמיגים לא היו מספיק משופשפים.

לא להיות מזכיר

פאול משקשק בארבל, לפני שנהיה מזכיר המועדון.

צילם: דניאל.

שמוליק היה מזכיר -והפסיק לספס. אח"כ פאול היה מזכיר - והפסיק לטפס.

כשהציעו ליוחנן להיות מזכיר אמר:

-לא בא בחשבון, אני רוצה עוד לטפס כמה שנים טובות!

ענין של פרסומת

זהו צילום של מריו על רקע ה"גואנו" שבג'בל רבה.

צילם: לב

מריו מופיע ברבע התחתון, במרכז חיוכו של מריו והקריצה בעין שמאל. הנראים בבירור בצילום זה, מתייחסים למתקן הקפה שמריו מחזיק בידו השמאלית. לב התכוון למכור תמונה זו למחלקת פרסומת של מפעל לייצור מכונות אספרסו, אבל ביקשו ממנו קצת יותר "קלוז-אפ".

להתחיל דף חדש

נורית טיפסה כל הזמן בנעלי התעמלות, עד שקנתה מעדה את ה-"קניון"* החדשות שלה. מאז השתנו הדברים: מאז נורית מטפסת יחפה.

מדוע נפל מריו

יום אחד התחיל מריו להוביל* את "רפי". עבר את הקרוקס* וכבר נעל את היד השמאלית בחריץ האופקי שם למעלה, ופתאום נפל.

הגיע עד הקרקע אבל החבל בדיוק התחיל להימתח והפגיעה לא היתה חמורה; לא שבר שום דבר, רק חטף חבטה הגונה בצד.

מה קרה שמריו נפל?

הבה ננתח את המצב:

כמה דקות לפני שהתחיל להוביל, ספר מריו לכולם שהוריו באו בערב הקודם לירושלים לבקר אותו, ויצאו כולם למסעדה איטלקית יקרה וטובה, ושהם אכלו שם לאזאניה... משהו מעולה!

נו, אחרי זה ברור שהשיחה לרגלי המצוק נסבה על מאכלים איטלקיים. ומריו מטפס, ובאוזן אחת מקשיב לשיחה. והוא שומע איך שעדה אומרת:

-...מאכלים איטלקיים, אה, כן, אטריות עם קטשופ.

בשומעו מלים אלה קבל מריו עווית, וכאמור - נפל.

איפה המגנזיום?

נורית ב"הכוכביות" לפני שקנתה את הקניונים החדשים של עדה.

צילם: אבא של גלית.

מאז שקנתה את הקניונים מתעניינת נורית באבקת מגנזיום. מעניין אם זה עבור הידיים...

שמות של מסלולים

דני ו' ב"הטרברסה של שי".

צילם: אתי.

כשהציעו לדני ו' שיהיה מסלול על שמו, נזכר במה שאמר אלי ניסן והתנגד. אמר:

-יש יותר מדי שמות של מטפסים בין שמות המסלולים.

קראו לאותו מסלול "B55" ואיש לא יודע מה הפירוש עד היום הזה.

כששי תפס את הפרינציפ, לא שש להופיע כמי שרץ לקבל מסלולים על שמו, ויצא למסע הסברה להתנצל על "הטרברסה של שי". מה יכולתי לעשות? ו-לא אני קבעתי, וכו'. וכשרוצים להרגיז אותו שואלים:

- הטרברסה של מי?

ומה אחרי זה?

סדרת צילומים המראה את הכוכב שי, כשהוא עובר את הגג המפורסם של המסלול "ג'י" אשר בגיא בן-הינום.

צילם: גידי.

"ג'י" הוא מסלול שנחשב קשה מאוד, ועד כמה שידוע איש עדיין לא טיפס אותו "חלק", כלומר בלי "מתח"*, או בלי לנוח טיפה על החבל, או בלי להתגבר על כל קטע לחוד ולדחות קטע אחר לפעם הבאה.

סידרת הצילומים נלקחה מאמצע ה-"ברוס", כשגידי קצת תלוי באויר. מה שקרה מיד אחרי זה לא צולם, כי גידי לא היה מספיק זריז.

מילון עברי-עברי

אי-ביז: נעלי טיפוס קלאסיות לטיפוס באבן גיר, שנחשבו במשך שנים לטובות בעולם. אי הנוחות האגדית של אי-ביז מהווה מקור לא אכזב לבדיחות שונות על מכשירי עינויים וכד'.

אנדרקלינג (undercling): תפיסה של אחיזת יד מצדה התחתון, כלומר עם לחץ כלפי מעלה. שמושית בפרט בטיפוס בשפוע שלילי.

אקספוזד (exposed): אורירי. כך מכנים מסלול, או קטע ממסלול שבו יש לך הרבה אויר חופשי מתחתיך. שאם בטעות נופל לך זבל מן היד, מתלכלך מזה העמק אבל לא המסלול. ההשפעה הפסיכולוגית של אוריריות זו היא אדירה, ויש הרואים בה את גורם המשיכה מס' 1 שמביא בני אדם לטפס.

ארובה: סגנון טיפוס בין שני קירות מקבילים, המבוסס על לחץ ביניהם, ועל ההנחה שהחיכוך יחזיק את המטפס.

בולט (bolt): עגינה קבועה שמוכנסת לתוך חור קטן חצוב בסלע. טיפוס תוך שמוש בבולטים נחשב לטיפוס פחות "נקי" (פוצע את הסלע) ופחות יוקרתי (זה לא קונץ) מאשר טיפוס תוך שמוש בצ'וקים (ע"ע) בלבד.

ביווי: קיצור של bivuac, לינה בחוץ.

ביליי: שיטת אבטוח שבה המאבטח שומר בקביעות על כך שהחבל לא יהיה מתוח מדי או רפה מדי, אלא בדיוק במרחק שבינו לבין המטפס, כלומר ללא עודף. ההנחה היא שהמאבטח תמיד. ערני ומוכן "לנעול" את החבל במקרה של נפילה. זה לא תמיד נכון.

ג'אמינג: טיפוס המבוסס על נעילות בתוך חריץ, בעיקר נעילת כף היד ע"י פיתולה. כואב לאללה, אבל זה מחזיק.

דירוג: דירוג הקושי של מסלול. ישנן שיסות שונות, והמקובלת ביותר בארץ היא שיטת הדירוג האלפינית: מ1- עד 6, כאשר 6 הקשה ביותר. פחות מקובלות בארץ הן: השיטה הבריטית שבה מציינים את הקושי באותיות ( D=Difficult; HVS=Hard Very Severe וכו‘) והשיטה האמריקנית מ5.1- עד 5.9. בשנים האחרונות גלשו מעבר לגבולות אלה וקיימים מסלולים המדורגים 7 או 8 בדירוג האלפיני, 5.10 ומעלה בדירוג האמריקני.

הובלה: טיפוס של הראשון בצוות, שבו הוא (המוביל) מכניס צ'וקים (ע"ע) בתקוה שיחזיקו נפילה, ומעביר דרכם את חבל הביליי (ע"ע). במקרה של נפילת המוביל, המאבטח אמור "לנעול" את החבל, והמוביל נשאר תלוי על העגינה הקרובה ביותר (האחרונה) מתחתיו.

בד"כ זה כואב פחות מאשר ליפול עד לרגלי המצוק.

המועדון: עמותה ששמה המלא: מועדון אלפיני לישראל. חברה באגוד הבינלאומי לפעילות אלפיניסטית (UIAA).

טופ-רופ: עגינה מלמעלה. שיטת אבטוח נהוגה באימונים בלבד, במקומות שבהם יש גישה קלה לראש המצוק.

טיפוס חפשי: שבו נעזרים רק בבליטות ובחריצים הטבעיים של הסלע, והחבל רק אמצעי אבטוח למקרה של נפילה. ההיפך מטיפוס מלאכותי (ע"ע).

טיפוס מלאכותי: שבו נעזר המטפס בציוד כדי להתקדם. יותר מרשים את ה"לא מטפסים" מאשר טיפוס חופשי, אבל בקרב המטפסים נחשב לליגה ב'.

טרברסה: קטע בטיפוס שבו ההתקדמות היא ימינה או שמאלה תוך שמירה על אותו מפלס.

ליי-באק (lay bac): הישענות אחורה. טכניקת טיפוס למעבר שבו אין בליטות קטנות בסלע כדי להניח עליהן את קצה הסוליה, ואתה חייב ללחוץ עם כל הסוליה על הקיר האנכי, תוך משיכה חזקה אליך באחיזת הידיים. טכניקה מומלצת למי שרוצה לבדוק פעם איך זה להגיע לאפיסת כוחות אחרי מטרים ספורים.

מוסה: משה חבצלת (1904-1981), מייסד המועדון (ע"ע) ונשיאו עד יום מותו.

מתח: בקשה לחבל מתוח שיכול לבקש מטפס (בד"כ רק השני, ולא המוביל), אם החליט לוותר על "טיפוס חופשי" (ע"ע).

סולו: טיפוס ללא מטפס שני שמאבטח. מבדילים בין "סולו מאובטח" שבו המטפס מאבטח את עצמו, לבין "סולו חופשי", שבו המטפס עולה בלי חבל ובלי ציוד.

סלינג: רצועת ניילון שטוחה וגמישה, מעין חגורה, שנועדה בעיקר להאריך עגינות.

סנטה: קצור של "סנטה קתרינה". שם כולל לאיזור ההר הגבוה בסיני שבו נמצא המנזר בשם זה. באיזור ישנם כ100- מסלולי טיפוס מוכרים ומדורגים, ומספר כמעט בלתי מוגבל של מסלולי טיפוס אפשריים, מכל הדרגות (ע"ע), שעדיין לא טופסו.

פיטון: מסמר רחב שמוכנס לתוך סדק בסלע בעזרת מכות פטיש. טיפוס תוך שמוש בפיטונים נחשב לפחות "נקי" מאשר טיפוס תוך שמוש בצ'וקים (ע"ע) בלבד.

פייס: טיפוס פני השטח. שיטת טיפוס שבה התנועה האופיינית היא כמו בטיפוס על סולם שלבים נחשבת לשיטת הטיפוס הבסיסית.

פיץ': קטע טיפוס שבין תחנה לתחנה. אורכו של פיץ' הוא בהכרח פחות מאורך החבל, בד"כ כ40- מ'. זאת אומרת, חוץ מאותו מקרה בסיני, שבו נגמר החבל, ונורית היתה שניה, ובמקום לצעוק "זה אני" שחררה את קצה החבל מבלי לומר אפילו "ביליי אוף" (ע"ע), והמוביל התקדם עוד כ10- מטר ולא ידע שאינו מאובטח.

פנדולום: מטוטלת. נפילה על חבל מתוח שאיננו אנכי. "טרברסת מטוטלת" (ע"ע טרברסה) היא מטוטלת מבוקרת, שמתאפשרת כשיש מקום עגינה בגובה המתאים מעל לטרברסה.

פרוסיק: שם של קשר שנעשה בחבל דק על חבל עבה. יש המכנים בשם זה גם חבל דק שיועד להיקשר בקשר זה.

פרנד: סוג של צ'וק (ע"ע) שבו קפיץ קטן שומר על לחץ כלפי קירות החריץ. פרנד הוא פי כמה יותר יקר מצ'וק רגיל. ובד"כ רק מי שיש לו דודה עשירה שבאה לארץ לחגים, או משהו דומה, יש לו פרנדים משלו.

צ'וק: עוגן קטן, על פי רוב מאלומיניום, המיועד להינעל בתוך החריצים הטבעיים של הסלע. צורתו בד"כ יתד, או משושה, אבל לעולם לא צורת עוגן של סירות כמו בסרטים מצויירים.

קניון: סוג של נעלי טיפוס המומלץ במיוחד לגרניט אבל מצוין גם לאבן גיר. יותר נוחות מאשר אי-ביז (ע"ע), מה שלא מפתיע.

קרבינה: טבעת מתכת שנפתחת כלפי פנים בפתח קפיצי. חוליה (בשרשרת). שאפשר לחבר ולנתקּ, snap-link.

קרוקס: "צלב" בלטינית. הקטע הקשה ביותר במסלול מסוים, הקובע גם את דירוגו של המסלול כולו.

רפל: גלישה. שיטת ירידה על חבל ע"י שליטה על מידת החיכוך. בעברית לעיתים מכונה הגלישה הזאת "סנפלינג", שיבוש של "סנפ-לינק" (ע"ע קרבינה).

שמינית: מתקן מאלומיניום שצורתו כצורת הספרה 8, המיועד לגלישה (ע"ע רפל) ולאבטוח (ע"ע ביליי).

שמירת כיווני החבל: כלל יסודי למאבטח. לא די בזה שהמאבטח בעצמו קשור לעגינה טובה, אלא שני החבלים (בין עגינה למאבטח, ובין מאבטח למטפס) צריכים להיות אחד המשך של השני ללא נקודת "ברך" במקום של המאבטח עצמו.

תשיעית: מתקן מאלומיניום שצורתו כצורת הספרה 9, המיועד לגלישה (ע"ע רפל) ולאבטוח (ע"ע ביליי).