הצגת המקור של הדף "חולית - הסרט שלא תראו לעולם!"

[[תמונה: Jodo.jpg|ממוזער| שמאל|ג׳ודורובסקי]]
[[תמונה:  MH107.jpg|ממוזער| שמאל|הנספח המקורי לחוברת Métal Hurlant מס. 107]]
מאת אלחנדרו ג'ודורובסקי

תורגם מתוך "DUNE LE FILM QUE VOUS NE VERREZ JAMAIS" , שצורף כמוסף מיוחד למגזין Métal Hurlant מס. 107.

יש אגדה עברית שאומרת: "המשיח לא יהיה אדם אחד אלא יום אחד: היום שבו כל בני האדם יגיעו להארה". מקובלים מדברים אודות מודעות קלקטיבית, קוסמית, מין אנושי של מטא-יקום. בשבילי, כל זה היה בפרוייקט חולית.
==הערצה מתלהבת==
כדי להראות את תהליך ההארה של גיבור, ואז של עם, ואז של כוכב שלם (שבתורו הוא המשיח של היקום. שבעצם הויתור על המסלול מסביב לשמש שלו, הכוכב הקדוש עוזב כדי להפיץ את אורו בכל הגלקסיות)...

"לא רציתי לכבד את הספר, רציתי ליצור אותו מחדש. בשבילי, חולית לא היתה שייכת להרברט כמו שדון קישוט לא שייך לסרוונטס, או אדיפוס המלך, לסופוקלס".

יש אמן, רק אחד כמתווך (מדיום) בין מליון אמנים אחרים, שרק פעם אחת בחייו, מתוך חסד אלוהי, מקבל נושא אלמותי, מיתי... אני אומר "מקבל" ולא "יוצר" כי יצירות אמנות מועברות ישירות במצב תודעה של תיווך מתוך הקולקטיב הלא-מודע. היצירה מתעלה מעל היוצר ובמידה מסויימת הורגת אותו, כי לאנושות, כשהיא סופגת את עוצמת הפגיעה של המיתוס, יש צורך למחוק את הפרט שקיבל אותו והעביר אותו הלאה. האישיות האינדיבידואלית שלו מפריעה, מכתימה את הטוהר של ההודעה שבבסיסה, דורשת שתהיה אנונימית... איננו יודעים מי יצר את הקתדרלה של הנוטר-דאם, או את לוח השנה השמשי של האצטקים, או את קלפי הטארוט של מרסיי, או את המיתוס של דון ז'ואן, וכו'.

יש תחושה שסרוואנטס נתן את הגירסה שלו לדון קישוט - והיא כמובן אינה שלמה - ושאנו נושאים בליבנו את הדמות השלמה... ישוע שייך לא למרקוס, או ללוקס או למתי או ליוחנן... ישנם הרבה ספרי שליחים אחרים הידועים כספרי האפוקריפה החיצונים ומספר ספורי "חיי ישוע" הוא כמספר המאמינים. לכל אחד מאיתנו יש את הגירסה שלו לחולית, את ג'סיקה שלו, את פול... אני חש הערצה והתלהבות לספרו של הרברט, ובאותו הזמן - קונפליקט (אני ושב שגם הוא חש כך). הוא הפריע לי... אני לא רציתי אותו כיועץ טכני... עשיתי הכל כדי להרחיק אותו מן הפרוייקט... קיבלתי גרסה של חולית, ורציתי להעביר אותה: היה צריך לוותר על הצורה הספרותית של המיתוס ולהפוך אותו לתמונה.
[[תמונה: Leto.jpg|ממוזער|שמאל|200px|לטו של מוביוס]]

בסרט, הדוכס לטו (אביו של פול) הוא גבר שסורס בקרב טקסי בזירה, בזמן מלחמת שוורים (הסמל של בית אטריידס הוא שור מעוטר בכתר). ג'סיקה - נזירה של בנות גשרית - שנשלחת כפילגשו כדי ליצור ילדה שתהיה אימו של המשיח, מתאהבת בדוכס עד כדי כך שהיא מחליטה לדלג חוליה בשרשרת הדורות ולהוליד בן, שיהיה קפיצת הדרך, המושיע. על ידי שימוש ביכולותיה כבת גשרית, לאחר שהדוכס מתוודה בפניה על הסוד העצוב שלו, ג'סיקה מתעברת מטיפת דם של האיש העקר... המצלמה עוקבת (בתסריט) אחר טיפת הדם דרך השחלות שלה ומראה את הפגישה עם הביצית. בפיצוץ מופלא הביצית מופרית מטיפת הדם. פול נולד לאם בתולה, ולא מזרעו של אביו, אלא מדמו...
==קיסר מטורף==
בגרסת חולית שלי, קיסר הגלקסיה הוא מטורף. הוא חי על עולם מלאכותי מזהב, בתוך ארמון שבנוי מזהב על פי הלא-חוקים של האנטי-לוגיקה. הוא חי בסימביוזה עם רובוט זהה לו. הדמיון הוא כה מושלם עד שנתיניו אינם יודעים לעולם אם העומד מולם הוא האדם או המכונה.

בגרסה שלי, הסם הוא סם כחול במרקם ספוגי המכיל צורת חיים צמחית-חיה ובעלת תודעה, הרמה הגבוהה ביותר של תודעה. היא אינה מפסיקה לשנות צורה ולהתערבב ללא הרף. הסם ממשיך להפיק כל הזמן יצירה של מספר אינסופי של יקומים.
[[תמונה: Baron.jpg|ממוזער| שמאל|200px|הברון של מוביוס]]

הברון הרקונן הוא אדם עצום ששוקל 300 קילוגרם. הוא כלכך שמן וכבד עד שכדי לזוז עליו להשתמש באופן רציף בבועות אנטיכבידתיות המחוברות לגפיו... לחזיונות הגדלות שלו אין גבול: הוא חי בארמון בצורה של עצמו... פסל ענק זה עומד על כוכב מושחת ובוצי... כדי להיכנס לארמון, על המבקר לחכות עד שהענק יפתח את פיו ויחרוץ לשון של פלדה (מסלול נחיתה...)

בסוף הסרט, אשתו של הרוזן פנרינג מזנקת לעבר פול, שכבר הפך לאחד הדררים, ומשספת את גרונו. פול גוסס ואומר: "מאוחר מדי, אי אפשר להרוג אותי... כי..."

"כי", ג'סיקה ממשיכה בקולו של פול, כדי להרוג את קפיצת הדרך, תצטרכי גם להרוג אותי"... וכל הדררים, כל אנשי אטריידס מדברים בקולו של פול: "אני האדם הקולקטיבי, האחד שמראה את הדרך".

המציאות משתנה במהירות. שלושה עמודי אור זורחים מכוכב הלכת. הם מתערבבים. צונחים אל החולות של כוכב הלכת: "אני הארץ המחכה לזרע!" הסם מתייבש. הקרקע רועדת. מים נוטפים ויוצרים עמוד המוקף באש.

סיבי כסף בוקעים מן הסם. יוצרים קשת בענן. הם נוצרים בענן של מים, יוצרים לבה אדומה. הופכים לאדים. עננים. גשם. נהרות. עשב. יערות. חולית הופכת ירוקה. טבעת כחולה מקיפה את כוכב הלכת עכשיו. היא מחולקת. היא יוצרת עוד ועוד טבעות. חולית היא כוכב מואר, שחוצה את הגלקסיה, שעוזב אותה, שנותן לה אור שהוא תודעה, לכל היקום.
==אלכימאים אמיתיים==
כדי להבין את הרצף הסופי הזה, של המרת החומר, הייתי צריך להיפגש עם אלכימאים אמיתיים... יצורים מסתוריים (אחד מהם נראה בן יותר ממאה שנים, גיל מתקדם, עם זאת הוא נע עם אנרגיות של צעיר בגיל ההתבגרות) שהתקרבו אלי כי חולית עשויה היתה להיות אבן לחכמים, האבן שהופכת לזהב את כל המתכות האחרות... ברצף הזה, הם מתארים מה באמת קורה כשהם מצליחים להמיר חומר, בכבשני האלכימאים שלהם...

למלחמת ה"גרילה" שפול והדררים מקיימים נגד הצבא הקיסרי, התמזל מזלי ויצרתי קשר עם מומחה לגרילה מדרום אמריקה... הנסיון רב הערך שלו הביא אל תוך בניית הסצנות מציאות צבאית...

בקשר לכך שג'סיקה הופכת לאם הנערצה של הדררים, וחייבת לעבור את טקסי החניכה, ללמוד רפואה מהקוסמים ולתקשר עם מימדי מציאות אחרים, למדתי רפואת קסם של הצוענים, מפול דרלון, שנפטר בינתיים... וטקסים של פטריות הזיה וניתוחים מופלאים ממכשפת פצ'יטה, שהיו לה יותר יכולות מן המנתחים הפיליפינים.

בני ברונטיס, שהיה אמור לשחק את פול, התחנך בגיל תשע על ידי שומר הראש האגדי ז'אן פייר ויניו (Jean-Pierre Vigneau), ולמד להילחם בסכינים (אמיתיות), קרטה, אמנות הירי בקשת... הוא קיבל שיעורים ממי שהוא כמעט מנטאט אמיתי - מישל דה רואזן (Michel de Roisin), שהיה לו מוח אנציקלופדי... אני זוכר שראיתי אותו נותן לברונטיס שיעור על האגדה על הציקדה והנמלה, שארך יותר מחמישה עשר יום... דרך החרוזים הוא תאר תקופה שלמה ואת הציביליזציות שלה.

עם ההפקה, חציתי את הסהרה. רציתי לצלם את חולית בטאסילי, לעמוד עם השחקנים, אלפי הניצבים והצוותים הטכניים בפני החום הנורא והיובש, כדי לקבל נופים אמיתיים של חולית. ממשלת אלג'יר התעניינה מאד בפרוייקט.

פעם אחת, האלוהות הסכימה להופיע בפני בחלום מציאותי וחי ולומר: "סרטך הבא יהיה חולית". לא קראתי את הספר עד אז. הרמתי את עצמי בשש בבוקר וכאלכוהוליסט שמחכה לפתיחת בית המרזח. חיכיתי עד שמישהו יפתח חנות ספרים כדי לקנות את הספר. קראתי אותו באיבחה אחת, בלי לעצור לשתות או לאכול. בדיוק בחצות, באותו היום, סיימתי לקרוא. באחת אחרי חצות התקשרתי מניו-יורק אל מישל סידו (Michel Seydoux) בפריז... הוא היה הראשון משבעת הסמוראים שהייתי זקוק להם לפרוייקט העצום הזה. מישל היה איש צעיר (בן 26) ללא נסיון קולנועי, אבל החברה שלו, Camera One, קנתה את הזכויות להר הקדוש, סרטי האחרון, והפיצה אותו באופן מוצלח... הוא אמר לי: "אני אשמח להפיק סרט איתך". לא ידעתי עליו הרבה אבל באינטואיציה שהיום מפתיעה אותי, למרות הגיל שלו, ראיתי אותו כמפיק הגדול ביותר באותו זמן. למה? מסתורין... ולא טעיתי. כשאמרתי לו שאני רוצה שהוא יקנה את הזכויות לחולית ושהסרט יהיה בינלאומי כי הוא יעבור את סף 10 מיליון הדולר (סכום אדיר באותו זמן, אפילו הוליווד לא האמינה אז בסרטי מדע בדיוני, 2001 היה סרט ייחודי ולא מקובל). הוא לא מצמץ: "אוקיי, נהיה בלוס אנג'לס תוך יומיים כדי לקנות את הזכויות."

אז, הוא לא קרא את הספר... אני חושב שהוא עדיין לא קרא אותו, כי הפרוזה של הרברט עצבנה אותו... אפשר היה לקנות את הזכויות בקלות  כי הוליווד העריכה שאי אפשר לממש את הספר למסך, ושיהיה מסחרי... מישל סידו נתן לי כוח לא מוגבל ותמיכה פיננסית אדירה: יכולתי ליצור את הצוות שלי ללא בעיה כלכלית.
==3000 ציורים==
הייתי זקוק לתסריט מדוייק... רציתי ליצור את הסרט על נייר לפני ההסרטה...היום, כל הסרטים, שהיו בהם אפקטים מיוחדים נעשו כך, אבל אז הטכניקה הזו לא היתה בשימוש. רציתי צייר קומיקס שיש לו את הכישרון ואת המהירות, שאוכל להשתמש בו כמו במצלמה, ושיוכל לתת באותו זמן גם חזון ויזואלי... למזלי, פגשתי את הלוחם השני שלי: ז'אן ז'ירו, בשם העט שלו: מוביוס. זה היה לפני הוא עשה את ארזש (Arzach) או את הגרז' האטום (The Airtight Garage). אמרתי לו: "אם תיקח את העבודה הזו, תצטרך לעזוב הכל ולנסוע איתי מחר ללוס אנג'לס כדי לדבר עם דאגלס טרומבול (איש הפעלולים שעשה את 2001: אודיסיאה בחלל, מ.י)". מוביוס ביקש כמה שעות כדי לחשוב על זה.
[[תמונה: mobius_art.jpg|ממוזער| מרכז|500px|אוסף הדמויות של מוביוס]]

למחרת, יצאנו לארה"ב. הסיפור ארוך מדי... שיתוף הפעולה שלנו, פגישותינו באמריקה עם המוזרים, עם המוארים. השיחות שלנו בשבע בבוקר בבית הקפה הקטן שמתחת לסדנה שלנו ש"במקרה" נקרא קפה יוניברס. ז'ירו צייר 3000 ציורים, כולם מדהימים. התסריט של חולית, הודות לכישרונו, הוא יצירת מופת. אפשר לראות את הדמויות חיות, לעקוב אחרי תנועת המצלמה. אפשר לדמיין חיתוכים, תפאורות, תלבושות... ואת כל זה, כל פעם, בכמה תנועות ומאפיינים של העיפרון... אני הייתי מאחוריו, מבקש עוד נקודות מבט... מבקש להציב את ה"שחקנים" וכו', וככה מסריט...

בתור הלוחם השלישי היה דרוש חולם מבריק שיכול לצייר את ספינות החלל באופן שונה מכפי שהיו בסרטים האמריקאיים:
"אני לא רוצה שהאדם יכבוש את החלל בספינות של נאסא
מחנות הריכוז של הנפש

המקפיאים הענקיים שמקיאים את האימפריאליזם

בתי המטבחיים של ביזה ושלל

השחצנות של ברונזה וצמא

המדע המסורס

לא בטפטוף של ספינות ענק מחושקות עשויות מטרנזיסטורים

האחד האלוהי

האחד המדמדם

האחד העליון

כאוס

אוניברסלי

אני רוצה ישויות קסומות, כלי רכב רוטטים

כדי להאריך את השהות בתהום

כמו דגים של אוקיינוס אל-זמני. אני רוצה

אבני חן, מכונות מושלמות כמו הלב

חדרי מבואה בספינות-רחם

היוולדות מחדש אל ממדים חדשים

אני רוצה ספינות-זונות המונעות

בזרע של פליטות מלאות תשוקה

במנוע של בשר ודם

אני רוצה רקטות מורכבות וסודיות

אורניתופטרים כמו יונקי דבש

מוצצים את הצוף בן אלף השנים של כוכבים גמדים..."
[[תמונה: foss_art.jpg|ממוזער| שמאל|300px|סם כחול של ג׳ודורובסקי נסחף לחלל מתוך ספינת מבריחי סם של פוס]]

לכן כתבתי לקריסטופר פוס (Christopher Foss), צייר אנגלי שצייר לכריכות של ספרי מדע בדיוני... כמו ז'ירו, הוא מעולם לא חשב על קולנוע... עם התלהבות גדולה, הוא עזב את לונדון והשתקע בפריז... האמן הזה, עם הספינות שהוא יצר עבור חולית, הטביעו חותם על קולנוע. הוא יכול היה ליצור מכונות חצי-חיות שאפשר היה להמיר אותם עם צבעי הסלעים של החלל... הוא יכול היה ליצור "ספינות חלל צמאות גוועות מאה אחרי מאה במדבר כוכבי, ממתינות לגוף חי שימלא את מיכליהן הריקים בהפרשות העדינות של הלב שלו"...
==אימה מטאפיזית==
אחרי שמצאתי את גייגר, צייר שוויצרי שדאלי הראה לי את הקטלוג שלו... האמנות שלו היתה מנוונת, חולה, התאבדותית, מבריקה, היתה מושלמת ליצירת כוכב הלכת של בית הרקונן.... הוא עשה פרוייקט של הארמון והכוכב שבאמת היה נגוע באימה מטאפיזית. (מאוחר יותר, הוא בנה את התפאורות ואת המפלצת של הנוסע השמיני).
[[תמונה: barons castle.jpg|ממוזער| שמאל|250px30|הארמון של ברון הרקונן, על פי גייגר]]

עבור האפקטים המיוחדים, תודות ליכולות שמישל סידו נתן לי, יכולתי לסרב לדאגלס טרומבול... לא יכולתי לבלוע את היוהרה שלו, את היומרה שלו כמנהיג עסקי ואת המחירים המופרזים שלו. כמו אמריקאי טוב, הוא ניסה לגרום לנו לאבד אמון בפרוייקט ולסבך אותו עבורנו, כשבאותו הזמן הוא גרם לנו לחכות כשהוא משוחח איתנו ומנהל שיחות טלפון עם עשרה אנשים, ולבסוף מראה לנו מכונות מעולות שהוא מנסה לשפר. עייף מהקומדיה הזו, עזבתי כדי לחפש כשרון צעיר. נאמר לי שבלוס אנג'לס זה כמו לחפש מחט בערמת שחת. ראיתי בפסטיבל הקולנוע הצנוע, של יוצרים חובבים של מדע בדיוני, סרט דל תקציב שחשבתי שהוא מדהים: כוכב אפל (Dark Star).

יצרתי קשר עם הבחור שעשה את האפקטים המיוחדים: דן אובאנון (Dan O' Bannon). הייתי כמעט עם ילד זאבים. לחלוטין מחוץ למציאות המקובלת, אובאנון היה בעיני גאון אמיתי. הוא לא יכול היה להאמין שאני מוכן להפקיד בידיו פרוייקט בעל משמעות כפי שחולית היתה בשבילו. הוא נאלץ להאמין בכך כשקיבל כרטיס טיסה לפריז. לא טעיתי. דן אובאנון כתב מאוחר יותר את התסריט של הנוסע השמיני ומספר רב של סרטים מצליחים אחרים.

עם ז'אן פון גיבון (Jean-Paul Gibon), שהיה המפיק בפועל של Camera-One, ושאהב את הפרוייקט ממש כמונו, יצאנו לאנגליה למצוא מוזיקאי. היבט חיוני מבחינתי: לכל כוכב לכת היה את הסגנון המוזיקלי שלו. כמו שלהקת מגמה היתה יכולה ליצור את המקצבים המלחמתיים של בני הרקונן, הייתי צריך מישהו שיכול לגבש את היופי של כוכב החולות עם המסתורין והכוחות האדירים, הסימפוניה המוזרה של הטבעות של תולעי הענק.

תקליטי וירג'ין קיבלו אותנו והציעו לנו את גונג (Gong), את מייק אולדפילד, ואת Tangerine Dream. אז אמרתי, "ולמה לא פינק פלויד?" באותה תקופה הלהקה היתה מצליחה כלכך שכמעט כולם חשבו שזה רעיון שאינו ישים. התמזל מזלי, הודות לסרטי החולד (El Topo), שהיה מוכר למוזיקאים הללו. הם הסכימו בשמחה לבל אותנו בלונדון, באולמי אייבי רוד, באותו המקום בו גם הביטלס הקליטו את האלבומים המצליחים שלהם. ז'אן פון גיבון היה שמח ומופתע גם יחד שהלהקה הסכימה לפגוש אותנו. אני, באותו זמן, כמעט איבדתי את המודעות העצמית שלי. הייתי כלי בעבודה מופלאה שבה הכל היה אפשרי. חולית לא עמדה לשירותי, אני, כמו שאר הסמוראים שמצאתי, הייתי בשירותה של חולית. הם הקליטו אז את הצד האפל של הירח. כשהגענו, לא ראיתי קבוצה של מוזיקאים גדולים מבצעת את יצירת המופת שלה, ראיתי ארבעה אנשים צעירים טורפים סטייק וצ'יפס. ז'אן פול ואני, עומדים לפניהם, נאלצנו לחכות עד שהם יספקו את הגרגרנות שלהם.

בשם חולית נתקפתי בזעם קדוש ועזבתי בטריקת דלת. רציתי אמנים שיכולים להעריך עבודה בעלת חשיבות שכזו למודעות האנושית. אני משער שהם לא ציפו לזאת. מופתע, דייויד גילמור רץ אחרינו ומלמל תירוצים, ושכנע אותנו להיות נוכחים בזמן המיקסינג האחרון של התקליט. איזו אקסטזה!... אחרי הקונצרט האחרון שלהם, שבו אלפי מעריצים סגדו להם. הם רצו לראות את ההר הקדוש. הם ראו אותו בקנדה. הם החליטו להשתתף בסרט על ידי כך שיפיקו אלבום כפול שייקרא חולית. הם באו לפריז לדון בהיבטים הכלכליים, ואחרי דיון סוער הגענו להסכמה. פינק פלויד יכתבו כמעט את כל המוזיקה של הסרט.
==100,000 דולר לשעה==
עם המוזיקה הטובה ביותר בידינו, התחלתי לחפש שחקנים. ראיתי את שרלוט רמפלינג בזארדוס. רציתי אותה לתפקיד ג'סיקה. היא סירבה לתפקיד. היא רצתה באותה תקופה לעשות שניים או שלשה סרטים מסחריים. אהבת החיים הטובים עניינו אותה יותר מן האמנות. דייויד קרדין הגיע לפריז, והתעניין בתפקיד של לטו.

השחקן שאני רציתי היה דאלי: לתפקיד הקיסר המטורף... איזו הרפתקה!... את הקיסר המגוחך, כך נראה לי, יכול לשחק רק אדם אחד, אדם בעל האישיות ההזויה והדגולה של דאלי. הגעתי לניו יורק, עם מישל סידו וז'אן פול גיבון. שם, בלובי של מלון סאן-רג'יס ראיתי את אל סלבדור דאלי יושב. אני משער שלגשת אליו ישירות היה לא מעודן, והתקשרתי אליו למחרת. אני דובר ספרדית. דאלי לא ראה את הסרטים שלי אבל חברים סיפרו לו עליהם בהתלהבות. הוא הזמין אותי לתערוכה סוראליסטית פרטית ביותר והבטיח להשאיר לי הזמנה בחדרי. בשש בערב, מצאתי הזמנה לשני אנשים. דאלי ביקש שנהיה שם בדיוק בשבע. אני מגיע עם מישל סידו באיחור של חמש דקות. בשבע וחמישה, דאלי כבר לא שם. הוא בא, יצא מהמכונית שלו, עשה סיבוב של דקה בחדר ועזב.

חזרנו במונית וכשהגענו אל המלון, במזל, שוב אני עם דאלי בלובי. אני קובע איתו למחרת היום בבאר של המלון ועוזב.
באותו לילה, אני בוחר לסעוד במסעדה צרפתית ובמקרה אני מוצא את סלבדור דאלי סועד עם ידידתי אמנדה ליר במרחק כמה צעדים מן השולחן שלנו. אני אומר לו: "זהו מזל אובייקטיבי". הוא עונה: "זה יותר מכך, נדבר מחר!" למחרת היום אני מוצא אותו בבאר של מלון סאן-רג'יס.

דאלי מסכים בהתלהבות לרעיון שהוא ישחק את קיסר הגלקסיה. הוא רוצה לצלם בקדקס (Cadaquès, עיר חוף בקטלוניה, ספרד, מ.י) ולהשתמש לכס הקיסר במושב אסלה שעשוי משני דולפינים מחוברים. הזנבות ייצרו את רגלי המושב וששני הפיות הפתוחים ישמשו האחד לקליטת ה"פיפי" והאחר "קקה". דאלי סבור שזהו טעם קלוקל במיוחד לערבב את ה"פיפי" ואת ה"קקה".

אני מסביר שאצטרך אותו לשבעה ימים. דאלי עונה שאלוהים ברא את היקום בשבעה ימים, ושדאלי, שהוא בפירוש לא פחות מאלוהים, צריך לעלות הון: 100,000 דולר לשעה. אולי כשהוא יגיע לאתר הצילום, הוא יחליט לצלם ביום יותר משעה עבור אותו הכסף.
==כס-אסלה==
התנאי היחיד הוא שהקיסר יישב על כס-אסלה. הוא לא רוצה לקרוא את התסריט: "הרעיונות שלי טובים יותר משלך". הוא רוצה לבחור את אנשי החצר שלו מקרב חבריו, רוצה לומר מה הוא רוצה ויותר מכך, בזמן חתימת החוזה, הוא יואיל בטובו להעניק לי שלושה רעיונות במתנה, בהם אוכל להשתמש או לא, כרצוני.

האירוע הדאלינזי יעלה לנו 700,000 דולר. ביקשתי ממנו זמן, לילה אחד, כדי להחליט, ועזבתי. באותו לילה בחרתי דף מספר על טארוט; יש בו רפרודוקציה של קלף: התלוי. כתבתי לו (על הקלף) מכתב שאמר שהסרט לא יוכל לשלם לו 700,000 דולר, אבל שאני אנסה לשכנע את המפיק לשלם לו 300,000 דולר עבור שלושה ימים.

למחרת שלחתי לדאלי את המכתב. הוא ישיב לי בפריז.

בפריז, דאלי מזמין אותנו בטלפון לפגוש אותו במלון מוריס. אנו מופתעים למצוא אותו לא לבדו. יש איתו קבוצה של אנשים: סוחרים, דוגמנים, אנשים צעירים, גברת גברית שמכונה "המלך", הולנדית עצומת ממדים שתדגמן כדי שדאלי יסרק את ערוותה, טיפוס שטוען שהוא הנכד של פטומן (האדם שבשנת 1900 הופיע באולמות, ושדאלי אמר עליו שהוא עושה עם אחוריו מה שטינו רוסי עשה עם גרונו).

לא הספקתי לדבר עם הצייר כי הוא לקח אותנו איתו לארוחת ערב ובזמן הארוחה הוא ביקש לשוחח על הסרט. אני מכין שאלון קצר: איך הקיסר מת? איך נראה הארמון שלו? איך הוא מתלבש? וכו'.

במסיבה, אני פוגש את מיק ג'אגר, נטלי דילון, ג'והני הלידיי ומפורסמים אחרים, דאלי מראה את התלהבותו מתפקיד הקיסר וכשאני נותן לו את השאלון, אני אומר: "הגעתי מוכן". הוא עונה לי: "גם אני". מכיסו הוא מוציא ציור של הכיסא שעשוי משני דולפינים: "זה הכרחי שיראו את הקיסר עושה פיפי וקקי". אני שואל אותו אם הוא מוכן לחשוף את איברו ואת עכוזו והוא אומר שלא, שצריך למצוא כפיל, שהוא רק רוצה שייראו אותו יושב.

דאלי אומר שהוא יתייחס לפתק שלי כאל חוזה. הוא התרגש מן הקלף של התלוי ואמר: "אני רואה את התלוי עם שערו כמו שורשים באדמה וממנו יוצא, כמו עמוד של חרא המחבר אותו עם השמים". כמה ימים אחר כך, נכדו של הפטומן מזמין אותנו לקבוע פגישה בברצלונה. אבל דאלי מתקשר אלי לפני כן כדי להזמין אותי לארוחת צהרים ולדבר על התפקיד שלו. הוא לא רוצה שיביימו אותו (בסצנה). הוא רוצה לעשות מה שהוא רוצה. אני שואל אותו: "אילו הייתי אדם עשיר והייתי מבקש ממך לצייר אותו כרצונך, אבל בצורת שולחן מתומן, האם היית עושה זאת?"

דאלי: "כן".

אני: "אם כן, אפשר לעבוד יחד, אני אביים אותך תוך כדי שאשאל אותך שאלות ואתה תענה לי כרצונך במשחק".

==אמנדה ליר==
דאלי הסכים. אני, אני סבור שהקרב יהיה קשה ביותר. אצטרך למצוא שאלות שלהן תשובה אחת בלבד. בנוסף, אצטרך לקבל את תשובותיו ככשלון.

לדוגמה, אם אשאל איך הוא יהיה מסורק, כקיסר. זה בהחלט סביר שהוא יענה: " בשנת 20,000, יתייחסו לדאלי כאל אלוהים, כפי שהיום מתייחסים לישוע. הקיסר הפדישאח ייראה כמו דאלי".

אם אשאל אותו על הארמון, הוא עשוי לענות: "כמו רפרודוקציה של התחנה העתיקה של פרפיניאן". אם הוא ייתן לי את שתי התשובות הללו, זה יהרוג את חולית וצריך לומר לו שיש גבול, דאלי לא יוכל לפרש את דאלי. הרעיון של משחק-דמיון נראה לי באמת סוראליסטי והייתי יותר מתמיד מוכן לעבוד עם הצייר בלי להתחשב בדבריה של אמנדה ליר, שביציאה מן הארוחה התלהבה מן הרעיון שתשחק את אירולן, ביתו של הקיסר. היא אמרה שהמאסטר מחבל בעבודתו בעצמו באופן מזוכיסטי. הוא תמיד מתלהב מדברים שלבסוף ייכשלו.

תסריטאי שעשה סרט לטלביזיה עם דאלי אמר לי שהוא בלתי צפוי עד כדי כך שהוא בוחר להצטלם בפינות חשוכות, לאחר שבילה את כל היום בתכנון התאורה, הוא עשוי לסרב ברגע האחרון להציב שם את רגליו.

זה נותן לי את הרעיון, שביום שבו נצלם עם דאלי, נאיר לא רק את הסט, אלא גם את המסדרונות, חדרי השירותים, הגגות, הכל. אם אין פינות חשוכות, אנצח את הקרב הזה. הוא אמר לי שעבורו, הקלף של התלוי הוא החוזה שלו.

לברצלונה הוא הגיע באיחור של שעה. לפני שיצאתי לפגוש אותו, החלטתי לתקוף את הבעיה בטלפון. דיברתי עם צאצאו של הפטומן: "הקשב, אדוני, אל תבזבז זמן, איננו יכולים להציע לדאלי 300,000 דולר. יש לנו 150,000 דולר. אם אינו מעוניין, אני יוצא לפריז מיד. אם העסק מעניין אותו, שיתקשר אלי תוך עשר דקות".

בסופן של עשר הדקות, הפטומן הקטן התקשר: "בוא, דאלי ממתין לך".

הפעם, דאלי לבד באופן יחסי. אמנדה ליר שם, עם עוד שתי מזכירות. היא מתחילה להמעיט בערכו, בצחוק, ואומרת: "דאלי הוא כמו מונית, ככל שהזמן עובר הוא יותר יקר, ואתה, ככל שהזמן עובר, רוצה פחות לשלם. לבסוף מצאתי זמן להציג את ז'אן פול גיבון בפניו, שיגן על האינטרסים של מישל סידו. אני מנסה לשכנע אותו בהגיון. זה קשה, כמעט בלתי אפשרי עבורנו לצלם בקדקס, זה יהיה חייב להיעשות בפריז.

עבור 150,000, אני רוצה שלושה ימים ולא שעה וחצי של צילומים. הייתי רוצה גם להכין בובת פוליאתילן, כדי להשתמש בה ככפיל שלו לצילומים. דאלי אמר בכעס: "אני אנהג בכם כמו בעכברים! נצלם בפריז, אבל התפאורה תעלה לכם יותר מהנופים של קדקס והמבנה של המוזיאון שלי. דאלי עולה 100,000 דולר לשעה".

הוא נרגע ומסכים לרעיון שנייצר בובת פלסטיק שלו, אם הוא יקבל אותה אחרי הסרט עבור המוזיאון שלו. אני מתייעץ עם ז'אן פול גיבו ומחליט שיהיה בלתי אפשרי להמשיך להתמקח עם דאלי. אני מהרהר באריכות ומגיע להחלטה הסופית: "אצמצם את תפקידו של דאלי לעמוד וחצי בתסריט.  אני מקבל את המחיר שלו: 100,000 דולר לשעה, אבל לוקח אותו רק לשעה אחת. השאר, אצלם בעזרת הרובוט הכפיל. גם לדאלי לא תינתן האפשרות לשנות את המחיר. הלכתי לראות אותו. נתתי לו עמוד וחצי. הוא קיבל את ההצעה כי הוא רצה לשמור על כבודו. הוא יהיה השחקן שדרש וקיבל את המחיר הגבוה ביותר בתולדות הקולנוע. הוא ירוויח יותר מגרטה גרבו.

דאלי, בהתלהבות, מראה לי את המיטה שלו, עם פסל הדולפין. בעל מלאכה כבר מתכנן את העיצוב ליצירת האסלה.

למרות כל שדאלי מסמל עבורי, קלף הטארוט של התלוי שעליו כתבתי כמה מילים, משמש כחוזה.

דאלי אוהב אריסטוקרטיה, וכמו כל אדם בעל רוח אצילית, מכבד את מילתו.
[[תמונה: emperordali.jpg|ממוזער| שמאל|400px|דאלי הקיסר על פי מוביוס, וכאביר החסילונים]]

את חתימת החוזה, חגגתי עם דאלי בארוחה גדולה שבה הוכתר דאלי כאביר החסילונים. הוא מושיב אותי לצידו האחד, ובצידו האחר מושיב את פאזוליני. בזמן הארוחה הוא מגיש אוכל בקצות אצבעותיו לפיו של פאזוליני.

הייתי מוטרד כי רציתי להיות הראשון שדאלי ישחק אצלו ונדהמתי לראות שם במאי אחר.

אמנדה ליר אמרה לי: "אל תהיה מודאג, פאזוליני כאן רק כדי לבקש רשות להשתמש בציור של דאלי לפוסטר של הסרט שלו מאה ועשרים הימים של סדום. דאלי דורש ממנו 100,000 דולר. 
דאלי אוהב שיילחמו עליו.

==לא מספיק הוליוודי==
[[תמונה:  MH.jpg|ממוזער| שמאל|העטיפה של חוברת Métal Hurlant מס. 107. מופיע בה פרק 4 של [[האינקאל]], הספר הראשון של הג׳ודוברס, שרבים רואים בו את ההתממשות של חזון חולית של ג׳ודורובסקי]]
אני אהבתי להילחם על חולית. כמעט בכל הקרבות ניצחנו, אבל במלחמה הפסדנו. הוליווד הפילה את הפרוייקט. הוא היה צרפתי ולא אמריקאי. המסר לא היה "מספיק הוליוודי". היו תככים, ביזה. הסטורי-בורד עבר בין כל האולפנים הגדולים. מאוחר יותר, ההיבט הויזואלי של מלחמת הכוכבים דמה לחזון העיצובי שלנו. כדי ליצור את הנוסע  השמיני, הם הזמינו את מוביוס, גייגר, פוס ואובאנון וכו'. הפרוייקט הדגים לאמריקאים את האפשרות להפיק סרטי מדע בדיוני בקנה מידה גדול וללא הדיוק המדעי של 2001ֿ: אודיסיאה בחלל.

פרוייקט חולית שינה את חיינו. כשהכל כבר עבר, אובאנון אושפז בבי"ח פסיכיאטרי. מאוחר יותר, הוא חזר אל הקרב בזעם וכתב שנים עשר תסריטים שלא התקבלו. התסריט השלושה עשר היה של הנוסע השמיני.

כמוהו, כל מי שנטל חלק בעלייתו ונפילתו של פרוייקט חולית למד כיצד ליפול אלף ואחת פעמים בעקשות פראית עד שילמד לעמוד. אני זוכר את אבי הזקן שעל ערש מותו, אמר לי: "בני, בחיי ניצחתי מכיוון שלמדתי כיצד להיכשל".
==כמה קישורים==
* [המאמר על סיפורו של הסרט, באתר בלי פאניקה]
* [http://www.blipanika.co.il/?p=1615 המאמר על הג׳ודוברס, באתר בלי פאניקה]
* [http://www.blipanika.co.il/?p=3232 המאמר על מוביוס באתר בלי פאניקה]
* [ המקור, בצרפתית]
* [http://www.duneinfo.com/unseen/jodorowsky.asp תרגום (די גרוע) לאנגלית]
* [http://www.duneinfo.com האתר המקיף ביותר על הפרוייקט, כולל המוני סריקות של הסטורי-בורד המקורי של מוביוס, ראיונות, הרצאות ועוד]
* http://wiki.dune2k.com/Jodorowsky's_Dune - סיפור ההפקה
* [http://io9.com/5088014/costume-designs-and-storyboards-from-the-dune-that-never-was - העבודה הגראפית של מוביוס]
* [http://www.chrisfossart.com האתר הרשמי של כריס פוס]


----
תרמו לדף זה: [[משתמש: מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים...

[[קטגוריה: מדע בדיוני]]