גיאולוגיה של וואדי ראם

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מאמר זה מתאר בקצרה את הגיאולוגיה של וואדי ראם (למאמר באנגלית: Wadi Rum Geology). במאמר מתוארים סוגי הסלע, החתך הסטרטיגרפי, ותצורות סלע שונות. מכיוון שהוא מיועד למטפסים, הוא גם מתייחס לסגנונות טיפוס, אחיזות ועגינות טיפוסיות.

מבוא

וואדי ראם נמצא ממזרח לבקע הירדן, מעבר לרכס הרי אדום, וסמוך לגבול עם ערב הסעודית. איזור וואדי ראם מאופיין בהרים בעלי קירות תלולים למדי, ונפרדים זה מזה, במרבית המקרים. האופי של המצוקים והפרשי הגובה מרמז על איזור צעיר מבחינה גיאולוגית, והקירות התלולים קשורים לכך שהאיזור כולו מרושת במערכות סידוק אדירות.

החתך הגיאולוגי בוואדי ראם הוא פשוט למדי. ניתן לראות בו מספר סוגי סלעים: סלעי גרניט בחלק התחתון של החתך, אבן חול מגוונת וקשה למדי במרבית החתך, ואבן חול לבנה ורכה יותר בראשו.

במצוק המזרחי של ג'בל ראם ניתן לראות את שלושת היחידות העיקריות:

  1. התשתית הגרניטית שיוצאת מתוך החול הלבן של הוואדי.
  2. אבן חול כהה, אדומה וחומה, המונחת על סלעי הגרניט ויוצרת את הקיר המרכזי התלול והמרשים. אבן החול הזו מהווה את מרבית הגובה של החתך.
  3. אבן חול לבנה, רכה יותר, שיוצרת את הכיפות המתונות שעל הפלטו העליון של ההר.

ההיווצרות של וואדי ראם והמצוקים שלו קשורים הם תופעה משנית להתהוות של בקע הירדן בשורה של התרחשויות גיאולוגיות.

ערוצו של וואדי ראם, והכפר, ראם, נמצאים בגובה של כ-900מ' מעל פני הים. פסגתו של ג'בל ראם הא בגובה 1754מ'. עוביו של החתך הגיאולוגי הוא כ-850מ' על פי החלוקה הבאה (על הקיר המזרחי של ג'בל ראם):

  1. גרניט: 40-50מ'
  2. אבן חול כהה: כ-550מ'
  3. אבן חול לבנה: כ-220מ'

ההר השני בגובהו באיזור - ג'בל אום-עישרין, נמוך במטר אחד, והחתך על הקיר המערבי שלו מתחלק כך:

  1. גרניט: 15-20מ'
  2. אבן חול כהה: כ-550מ'
  3. אבן חול לבנה: כ-250מ'


את הסיבות להבדלים בעוביי היחידות הנחשפות ניתן להבין מתוך

מבנה האיזור

סלע התשתית הוא גרניט, שהוא סלע תהום, כלומר, שהתמצק במעמקי הקרום של כדור הארץ מסלע מותך - מגמה. מעל הגרניט מונחות שכבות של אבן חול. כל המערך הזה נטוי בזווית של כ-15° לכיוון מזרח. את איזור ראם חוצים מספר נחלי אכזב. שני הנחלים הראשיים הם וואדי ראם וואדי אום עישרין, המקביל לו, ושניהם זורמים בכיוון צפון-דרום. את שני המאסיבים הגדולים: ג'בל ראם והמסיב של ג'בל אום עישרין חוצים מספר רב של נחלים וקניונים קטנים, שמתחתרים על סדקים שהכיוון הכללי שלהם הוא מזרח-מערב.

היווצרות החתך הגיאולוגי

התשתית הגרניטית

השלב הראשון הוא היווצרות של התשתית של סלעי הגרניט. תשתית זו היא אזורית, והיא מורכבת ממשטח ישר למדי של סלעי תהום פרה-קמבריים (כלומר, לפני יותר מ-600מיליון שנים). משטח זה, המכונה בשם פנה-פליין (פנה-כמעט, פליין - מישור), הוא תוצר של שקט טקטוני ארוך, שבמהלכו עבר האיזור כולו בליה עד שהפך כמעט למישור. מישורים כאלה ניתן לראות בכל העולם, והם הסלעים העתיקים ביותר שאנו מוצאים בחתך הסלעים הגיאולוגי. המישורים הנרחבים של הפנה-פליין נוצרו על ידי בלייה של נחלים רחבים וארוכים, שהסיעו כמויות גדולות של סחף ותוך כדי כך שחקו את ההרים והגבעות.

אבני החול

על התשתית הקיימת, המיושרת, הורבדו שכבות של חול מגוונת (מתקופת הקמבריום - לפני כ-600 מיליון שנה), ועליהן שכבות של אבן חול לבנה (מתקופת הסילור - אורדוביק. כל אחת צעירה מקודמתה בכ-100 מיליון שנה).

אבן חול היא סלע משקע יבשתי, כלומר, שהיא שוקעת בסביבה יבשתית. אבן החול הנובית של וואדי ראם מורכבת רובה ככולה מגרגרי קווארץ, ואת צבעה היא מקבלת מתחמוצות מתכתיות שמדביקות את הגרגרים זה לזה, בעיקר תחמוצות ברזל.

אבן החול המגוונת נקראת תצורת אום-עישרין והיא מקבילה לתצורת עמודי שלמה המצויה בהרי אילת.

אבן החול הלבנה נקראת תצורת דיסי, על שם הכפר דיסי שנמצא בפאתי האיזור, מצפון מזרח לראם.

מערכות הסידוק

מערכות סידוק נוצרות כתוצאה ממאמצי לחיצה. מערכות סידוק גדולות הן תוצאה של משטרי מאמצים אזוריים, והסדקים נוצרים בזווית ישרה לכיוון מאמץ הלחיצה העיקרי. איזור וואדי ראם מאופיין במספר מערכות סידוק, והשתיים העיקריות הן בכיוון בכיוון צפון-דרום (כמו וואדי ראם עצמו והקירות שתוחמים אותו, וואדי אום עישרין וכו'), ובכיוון מזרח-מערב (כמו הסיק הגדול והקניונים שמפרידים בין ג'בל אום עישרין לג'בל חזלי, למשל).

מערכות הסידוק שבכיוון צפון-דרום הן עתיקות יותר, ומקורן במאמצים אזוריים שקדמו לבקע הירדן. מערכות הסידוק שבכיוון מזרח-מערב ניצבות לבקע הירדן, והן תוצאה של המאמצים שגורמים לתנועה לאורך הבקע.

הטיה אזורית

השלב הבא בהיווצרות הנוף הוא הטיה של כל האיזור לכיוון מזרח. גם הטיה זו קשורה לתנועה של כל הפלטה הערבית לכיוון צפון ולהיווצרות ים סוף. תוצאותיה של הטיה זו הן שכל השכבות של אבני החול, וגם המישור של התשתית הפלוטונית (הפנה-פליין), כולם נטויים לכיוון מזרח. זו הסיבה לכך שהחתך אינו אחיד בכל האיזור. הגרניט המופיעה בתחתיתו של החתך נחשפת פחות ופחות ככל שמתקדמים לכיוון מזרח. העובי הגדול ביותר של גרניט נמצא בצד המערבי של ג'בל ראם, פחות מכך בצידו המזרחי, עוד פחות בצידו המערבי של ג'בל אום-עישרין, שהוא בצד השני של הוואדי. בצידו המזרחי של ג'בל אום-עישרין הגרניט כבר קבור מתחת לחול של וואדי אום-עישרין, וממזרח לאיזור זה הוא לא נראה כלל.

בליה

השלב האחרון בהיווצרות הנוף הוא הבליה שיצרה את הוואדיות הגדולים ואת המצוקים עליהם אנחנו מטפסים היום. הבליה אחראית גם למאפיינים הגדולים כמו מצוקים וסיקים, וגם לקטנים, כמו אחיזות, ראשי תרנגולות, שעוני חול, גשרים וקרניים.

אחיזות, עיגונים ועוד...

כאמור, ניתן לחלק את הבליה לבליה בקנה מידה גדול, כלומר, וואדיות, פסגות ומצוקים, ולבליה בקנה מידה קטן, כלומר - אחיזות, טפוני, סדקים ועיגונים.

תהליכי הבליה הם במידה רבה תלויי אקלים. בלייה בסביבה מדברית מושפעת ממים ורוח במידה מועטה, והגורם העיקרי בבליה הוא המלח. העדר המים משמעו שאין שטיפה של המלח והוא מצטבר על פני הסלע ומאכל אותו.

בוואדי ראם, כמות המשקעים אינה מספיקה לבליה של המים להפוך לגורם משמעותי, והם מהווים גורם משני ועקיף, כפי שיתואר בהמשך.

בליה בקנ"מ גדול

בליה בקנה מידה גדול מתבצעת על פני כל האיזור. בליה מסוג זה מתחילה בקוי חולשה קיימים ומרחיבה אותם. קוי החולשה הללו הם, במרבית המקרים, סדקים של מערכות הסידוק הקיימות.

התמוטטויות של בלוקים גדולים משאירות במקום הגושים שנפלו מצוקים תלולים. הסלע השחור הקשה שמכסה פייסים תלולים בראם (כמו הפייס של ג'בל אום-אג'יל, או הפייס של הקיר המרכזי) הוא מישור של סדק, שאחד הגושים שלו התמוטט. על מישור הסדק ניתן לראות במקרים רבים דגם של עיגולים קונצנטריים שהוא עקבות היצירה של מישור הסדק המקורי.

בשלב מאוחר יותר זרימה של מים עוזרת לפורר ולפנות את הגושים שנפלו. בשעת אירועים שיטפוניים עוברות בסדקים העיקריים כמויות גדולות של מים בזמן קצר, ובאנרגיה גבוהה. שיטפונות אלו מסלקים כל סלע רופף שקיים בסדקים, ושוטפים את המלח מהם. בתוך סדקים כאלו, כמו בסיק הגדול, הבלייה כתוצאה ממליחות על הסלע היא משמעותית פחות.

בליה בקנ"מ קטן

בליה בקנה מידה מקומי תלוי ומושפע במידה רבה מתנאים מקומיים: סדקים קטנים, קוי חולשה ותלילות של המצוק באיזור מסויים משפיעים כולם במידה רבה על זרימת המים המועטים שנמצאים שם. דווקא על קירות מאד תלולים, אפילו שליליים, המים מתנקזים למרזבי זרימה ואינם שוטפים את כל הקיר. במקומות שבהם זורמים פחות מים, מצטבר מלח, והוא מאכל את הסלע. התהליך דומה לזה המתרחש לקירות בתים הסמוכים לים, שגם עליהם מצטבר מלח מרסס הגלים.

הבליה מהירה ביותר על קירות שיש עליהם קוי זרימה מובהקים, שכן בקוי הזרימה הללו עוברים כל המים, ושאר הקיר אינו נשטף לעולם. האיזורים שמתבלים הופכים שקועים, וקוי הזרימה של המים נשארים בולטים מן הקיר. התופעה המתקבלת נקראת טפוני (Tafooni). מקורה של המילה אינו ברור. יש הטוענים שהמקור הוא יווני ופירושו "קבר". אחרים טוענים שהמקור הוא בקורסיקאית (ניב של צרפתית) או בסיציליאנית (ניב של איטלקית). שתי שפות שהתגלגלו מלטינית ובשתיהן המילה טפוני (Tafoni) פרושה "חלונות". יוונית או לטינית, התופעה טיפוסית ונפוצה בכל סוגי הסלעים בסביבות מדבריות בכל העולם.

כאשר שני חלונות (או יותר) כאלה מתחברים, הם יוצרים פיצ'רים טיפוסיים. אם החיבור הוא ראשוני, רק נוצר חור ביניהם, מקבלים שעוני חול, או גשרים אנכיים. גשרים אלה הם עיגונים מצויינים לגולש אחרון, ומצויים לרוב מתחת לצנירים וגגות קטנים.

כאשר הבליה מתקדמת יותר, מתקבלים פייסים שעליהם מעין מדפונים עם שוליים בולטים, השאריות של פני הסלע המקוריים. אחיזות אלו עשויות להיות שונות בטיבן באופן דרמטי בין איזורים שונים על הפייס, וככל שהשולים של האחיזה בולטים יותר, יש יותר סיכוי שהמטפס ימצא את עצמו מתעופף עם האחיזה ביד.

בשלב מתקדם עוד יותר מתבלים כמעט כל פני הסלע המקוריים, ואת השאריות אנו מכנים בשם ראשי תרנגולות (chicken heads). גם גושים בולטים כאלה עשויים להיות עגינה מצויינת (אם מקיפים אותה ברצועה, למשל) או כזו שאפשר לתלוש ביד.


תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...