אנגדו-רי (5985מ') בסגנון אלפיני

מאת אלעד עומר

מבוא

ההימלאיה ההודית מוכרת לציבור המטפסים בעיקר בזכות הפסגות הגבוהות וההרים הטכניים במרכזה, במחוז אוטרנצ'ל (Uttaranchal): באזור גארוואל (Garhwal) (שיוולינג, טלאי-סגאר, באגיראטי, בריגופאנט'...) ובאזור קומאון (ננדה-דוי, קאמט, צ'אנגאבאנג, נאנדה-קוט...). באזורים אלה בלבד יש כ-10 פסגות מעל 7000מ' (ביניהן ה-נאנדה-דוי, 7817מ', ההר הגבוה ביותר שכולו בשטח הודו), ויותר ממאה מעל 6000מ'. יש כאן מספיק מה לטפס לכל אחד, בכל רמה, לפחות לכל החיים, והאזור מושך אליו את רוב תשומת הלב של המטפסים בהימלאיה ההודית.

כ 100 ק"מ צפונה ממחוז זה, בצפון-מזרח מחוז הימאצ'אל פרדש, יש מספר רכסי הרים יפיפיים. השטח מעט קטן יותר מזה של גארוואל, ההרים "נמוכים" יותר (עד 6650מ'), והאזור מושך הרבה פחות תשומת לב ועניין של מטפסים (בעולם טיפוס ההרים כבר אמר פעם מישהו חכם שרובינו, גם החזקים והטובים, מעדיפים להיות מובלים מאשר להוביל...)

עמק פארוואטי (Parvati) המצוי במזרח המחוז ידוע ומוכר לרוב התיירים בעיקר בזכות נופיו עוצרי הנשימה, הכפרים הציוריים ושדות הקנאביס האין סופיים שבו, שסביבם התפתחה סצינת תיירות ייחודית ומכוערת במיוחד (לה אחראיים בעיקר אחינו הישראלים - בעיקר, אבל לא רק).

מכל מקום, עמק זה מהווה גישה נוחה ובסיס יציאה לקרחונים ורכסים המקיפים אותו.

הגדולים שבהם: קרחון מלנה (Malana Gl), קרחון ברה-שיגרי (Bara-Shigri Gl), קרחון טוש (Tosh Gl), וקרחון דיביבוקרי (Dibibokri Gl).

אל קרחון טוש המזרחי (East Tosh Glacier) הגעתי לראשונה לפני ארבע שנים. חזרתי מתקופת טיפוס ארוכה בלדאק, ומאוד רציתי לטפס כאן. אז, היו לי חמישה ימים ארוכים של ציפייה במנאלי (גשם בלי הפסקה) ועוד שלושה ימי הליכה עיקשת, לרוב בגשם שוטף, עזרו לי להבין שכאן רצוי לטפס בעונה...

רטוב, עייף ומאוכזב חזרתי למנאלי. כשהגשם עדיין לא הפסיק והרבה מה לעשות לא היה, ישבתי בספרייה של "מכון טיפוס ההרים וספורט החורף" (לפני שהחליפו לו את השם) של מנאלי, עם כל החוברות ורישומי המשלחות שמצאתי שם, והתחלתי לחבר תאורים, רשמים ותמונות למראות המעורפלים שזכרתי מבעד לעננים בטרק.

שנתיים מאוחר יותר, בשיחה עם מטפס הודי שטיפס שם, הבנתי שאני מכיר את האזור די טוב (יחסית למישהו שלא ממש היה שם!), ואפילו די מאוהב בו. על כוס צ'אי ב"דאבה" מקומית השיחה זרמה. תיאורי האפרוצ'ים, שמות הרכסים, הקרחונים והפסגות נשמעו לי כל-כך מוכרים, וחיים, שהרגשתי כאילו כבר הייתי שם. כאילו אני יכול לנווט בלי מפה לכל אחד מהמקומות שעליהם דיברנו, כי הכול יושב לי בראש. אז משהו בכל זאת יצא מהתקופה המחורבנת ההיא במנאלי, ואחרי השיחה הרגשתי יותר מתמיד שאני רוצה לצאת לטפס שם, והפעם באמת...

הזמן טס. בביקורים הבאים בהודו מאז, מצאתי עצמי שוב בגארוואל, ורק השנה הצלחתי לחזור להימאצ'ל.

תכנון

באפריל-מאי הובלתי משלחת מוצלחת מאוד לשני הרים ברכס ביר בנגל (Bir-Bangal), שבסיומה, לאחר מנוחה והתאוששות, תכננתי לעלות סוף-סוף לקרחון טוש.

התכנון המקורי היה לפגוש במנאלי את ז'ואל, חבר קרוב, מדריך טיפוס בחסד ופרטנר מדהים להרים, וביחד לסוע מזרחה לבארשאני (Barshani), משם לעלות דרך הכפר טוש, לאורך נהר טוש לתחילת הקרחון, למרגלות מעבר ההרים סרה-אומגה לה (Sara-Umga la), להיכנס דרומה לקרחון ולטפס בסגנון אלפיני את ה-דראמסורה (Dharamsura- פסגת האלים), המוכר בכינויו ה"מפרש הלבן" של עמק קולו, דרך מפנהו הדרום-מערבי.

אבל ז'ואל ביטל את הגעתו ברגע האחרון, וכך נשארנו אני ואיתי, אותו הכרתי במשלחת לגארוואל בשנה שעברה. המשלחת ההיא, שהייתה קשה מהמצופה, הייתה גם הנסיון היחיד שהיה לאיתי בהרים, מאז הוא טייל עוד בהודו ובניו-זילנד, וחזר להודו להצטרף אלי שוב למשלחת השנה לביר-בנגל.

על אף חוסר הניסיון בהרים לאיתי ידע וניסיון רב בעבודת חבלים מהצבא, הוא קשוח וחזק מאוד (וגם יפה, מאוד יפה), ומאוד אוהב את ההרים. זו הזדמנות מעולה לצאת איתו להרים ולעבוד ביחד. אחרי הכול, עוד כמה שנים, עם עוד ידע ונסיון זה יהיה הוא שיגרור אותי על מסלולים קשים בהרים. מאונטנירים ישראלים מזדקנים מהר...

התוכנית משתנה. במערכת המורכבת מדראמסורה מחד ומאיתי ואני מאידך, החוליה החלשה היא ודאי לא ההר. עוברים על המפה ביחד, ואני מציע לנסות לטפס את האנגדו-רי (Angdu-Ri). ההר, שעל פי המפה נמצא בהמשך הרכס, דרומה מהדראמסורה, נמוך ממנו בכ 450מ' (גובהו 5985מ'), ומטופס ע"י משלחות כפסגה חלופית לדראמסורה. מלבד שברי המידע שיש לי על ההר ממקורות מפוקפקים במנאלי, אני זוכר הר יפיפה, שרובו לא נראה טכני במיוחד, ורק השפיץ של הפסגה (ה"פטמה") לא ממש ברור...

כך גם אוכל להכיר טוב יותר את האזור והקרחון, שפוטנציאל הטיפוס בו הוא אדיר, וגם לטפס קרוב מאוד לדראמסורה, ולבדוק את המסלול ומסלולים נוספים מקרוב

התנאים באזור, על פי אותם מקורות מפוקפקים- אמורים להיות סבירים עכשיו. החורף האחרון לא היה "חזק" במיוחד כאן העונה,

מלבד סכנת קרבסים פתוחים למחצה על הקרחון ובגישה, וסכנת מפולות שתמיד קיימת כאן בעונה הזו, תנאי השלג-קרח אמורים להיות טובים.

מזג האוויר זה כבר סיפור אחר. איזור הקרחונים טוש-ברה שיגרי קנה לעצמו את התואר המפוקפק – האזור הקר ביותר בהימאצ'ל, ומתאפיין במז"א מאוד לא יציב.

למרות שמיקומו הגיאוגרפי של הרכס הוא בצל המונסון, בהודו כמו בהודו, גם ההגדרה הזו היא סוג של בערך, ואפילו בעונה (סוף יוני-אמצע ספטמבר) קשה למצוא כאן חלון מז"א טוב ארוך מספיק, והצלחה בטיפוס כרוכה, כמו תמיד בהרים, גם בהרבה מזל. דבר אחד בטוח – אין הרבה הזדמנויות, וצריך לטפס מהר.

לא הרבה מטפסים כאן. השנה עוד לא הייתה אף משלחת רשומה לאזור זה (המשלחת היחידה שהייתה אמורה לטפס לפאפסורה (Papsura), הר סמוך, ביטלה). אני מקבל את הרושם שנהיה לבד שם. לא רק ההר, כל הקרחון וכל הפסגות על הרכס, והרכסים ליד יהיו רק לנו. מצד שני – גם אנחנו לא ממש רשומים בשום מקום... אולי בכל זאת נפגוש שם מטפסים?

יוצאים לדרך

בכפר פולגה (Pulga) אני פוגש את דרור, חבר ישראלי שגר בהודו כבר שבע שנים, ומתוכנן להצטרף אלינו לטרק עד לבייס-קמפ. איש יקר שמאוד אוהב את ההרים, ובכל הזדמנות יוצא לטרק ולטפס בהימאליה, בעיקר באזור פארוואטי וקולו (Kullu).

דרור הוא סוג של מקומי כאן. כל אנשי הכפר מכירים אותו, והוא עוזר לנו לארגן "פורטרים" (מקומיים נחמדים שמציגים עצמם כפורטרים, מאוחר מדי יתברר שהחברה רגילים לסחוב ציוד לתרמילאים מזדמנים ב"טרק" שעבודות ה"סבלות" שלהם מסתכמות בעיקר בסחיבת תיקי ג'נספורט של סטלנים בדרך למעיינות החמים. הם הורגלו לכך שסחיבת תיק של 10 ק"ג מהלך כ 4 שעות במעלה מתון זה המקסימום ליום עבודה... מעולם לא חשבתי שאתגעגע כל כך לפורטרים של גארוואל!)

אנחנו כבר מאוקלמים היטב מהמשלחת הקודמת. רק שבוע קודם לכן היינו ב 6000מ'. הספקנו מאז לנוח ולהחזיר קצת משקל, ושנינו מתים כבר לצאת להרים שוב. ביומיים האחרונים מזג האוויר נראה מחורבן למעלה, ואנחנו מתפללים שזה לא סימן לבאות.

התוכנית: אין הרבה זמן, ולדעתי גם לא צריך. עולים דרך טוש, לאורך הנהר, עד לאגם למרגלות הפס (סרה-אומגה), כ 4 ימי הליכה, בהתחשב בציוד הכבד שאנו סוחבים (ציוד מלא ל12 יום +ציוד טיפוס: כ 30ק"ג כ"א, כולל שני הפורטרים), ובימים הקצרים בגלל מזג האוויר.

ביום החמישי נכנסים דרומה לקרחון, ומוצאים מיקום אידיאלי לבייס קמפ (בשאיפה לא פחות מ 4500מ').

אח"כ יום מנוחה שיוקדש לתצפית על ההר, הליכה על הקרחון והערכת מסלול עליה. ולמחרת – יציאה מוקדמת מבלי לבזבז זמן במסלול הנבחר, גבוה ככל האפשר, ללינה בבסיס ההר (5200 – 5300?). ביום הבא יציאה מוקדמת ככל האפשר, בלילה, אם מז"א יאפשר לנסיון פסגה, וירידה כל הדרך לבייס קמפ. מכאן, בלי להתעכב ירידה מהר ככל האפשר בחזרה לכפר באותו מסלול.

כ-10-11 ימים בתכנון. ניקח מספיק אוכל לשנים עשר יום, בהנחה שאת הירידה אפשר לעשות בחירום ביום וחצי, ולא חייבים אוכל לזה.

מתקרבים להר

אחרי יום קניות וארגונים נוספים, אנחנו אורזים אל תוך הלילה.תמיד אותו ריטואל – החדר בגסט-האוס עמוס בציוד ומבורדק, אני עובר עם הרשימה ומוציא ציוד נבחר מתוך הבלאגן, ואורז בתיקים נפרדים: תרמיל אישי + שני תרמילי ציוד נוסף ואוכל. כל כך מתיש לארוז, אנחנו עושים מלא הפסקות אוכל (צריך רזרבות!) וקצת אחרי חצות מסיימים לסגור את כל הפינות. עכשיו אנחנו מוכנים לצאת.

הפורטרים מגיעים בשעה איחור בבוקר, בוחנים את התיקים ומעקמים פרצופים. סיכמנו שהם לא יסחבו יותר מאיתנו, ובכל מקרה לא יותר מ 25ק"ג כל אחד. הם שמים על הגב וטוענים שהתיקים כבדים בהרבה.

אחרי ויכוחים ומיקוחים אנחנו מוצאים משקל בחנות הירקות, ומגלים שהתרמילים שלהם אכן שוקלים מעט יותר – כ 30ק"ג (עדיין קלים במעט משלנו). הם כל-כך מרוצים מעצמם לאור הגילוי, שכבר לא אכפת להם לסחוב את התיקים. הויכוחים והעיקוב ביציאה היו רק בשביל העיקרון של להראות מי צודק! אני כל פעם מבין מחדש למה ישראלים כל כך מסתדרים עם ההודים.

ב 10:00 אנחנו יוצאים לדרך, בכשעתיים איחור. הכפר בארשני נמצא בגובה 2250מ', המסלול התלול דרך הכפר טוש עובר ביער סבוך יפיפה, אנחנו מתקדמים לאט עם התרמילים הכבדים ולא מופתעים שלפורטרים יותר קשה.

אח"הצ מגיעים לשטח מרעה קטן (בודהה-בן), בגובה 2700מ', השמיים קצת נסגרים ואנחנו מחליטים לעצור כאן ללילה. אחרי הקמת האוהל, מגיעים הפורטרים עייפים אך מחייכים, היום הראשון תמיד קשה. מכינים ארוחת ערב ביחד, שותים צ'אי והולכים לישון.

בשלושת הימים הבאים הקצב משתפר וימי ההליכה מעט מתארכים. אנחנו מתקדמים לאט בגובה. מעל קו העצים (כ 3500מ') כבר קר מאוד בלילה, ומזג האוויר לא משתפר.

על ההר

החלק החיובי כאן הוא שמזג האוויר מאוד יציב: מוקדם בבוקר בהיר, בשעות הצהריים המוקדמות מתחילים להיכנס עננים, אחה"צ אפור ולרוב גשם (מעל 4000 – שלג), והשמיים סגורים עד הערב, לקראת החושך מתבהר שוב, והלילה בד"כ בהיר. כך בדיוק בארבעת הימים עד לאגם למרגלות הפס.

ביום החמישי אנחנו פונים דרומה ונכנסים לקרחון, ההליכה איטית בין המורנות והבולדרים המרוסקים. הקרחון כאן כל כך מלוכלך שממש לא צריך קרמפונים. פנימה בקרחון סוגרים עלינו ממזרח ומערב רכסים אדירים, עם שלל פסגות מדהימות, רובן בתוליות לחלוטין, בגבהים של בין 5500 ל 6200, והראש לא מפסיק לחשוב... מה לטפס כאן ? מאיפה לעלות? כמה גבוה הקיר הזה ? איך השלג שם למעלה?.... יש כאן כל כך הרבה מה לעשות! אני ודאי אחזור לפה...

השמיים כועסים היום מוקדם מתמיד, וב 11:00 בבוקר כבר אפור. דקות אחר כך מתחיל לרדת שלג, והחיפוש אחר מקום אידיאלי לבייס קמפ נעשה קשה יותר. אנחנו מוצאים לשון שלג ארוכה ושטוחה בצד המורנות, במקום מוגן ממפולות, שמי קרחונים זורמים לא הרחק לצידה. האלטימטר מראה 4580מ'. למרות שרציתי להמשיך עוד קצת קדימה, אני מבין שבתנאים האלה אין ממש טעם. מקימים כאן את שני האוהלים וזורקים פנימה הכל. בחוץ השלג מתחזק, וכל מה שנשאר זה לשתות הרבה תה, מרק ולאכול אטריות אינסטנס...

בבוקר אני פותח את האוהל והכל בהיר, השמש לאט עולה והראות מעולה. אני ואיתי יוצאים בלי ציוד קדימה להמשך הקרחון לחפש את נתיב העלייה הטוב ביותר, כבר אפשר לראות את כל הרכס ממזרח בבירור – הדראמסורה נראה גבוה ומרשים, ודרומה ממנו גם האנגדו-רי, הפינאקל, ועוד פסגות רבות ומרשימות.

אנחנו מגלים לשימחתנו שיש נתיב עליה אפשרי ובטוח לא רחוק מהמחנה שלנו, וחוזרים חזרה לאוהל. את שאר היום מעבירים באריזת ציוד לעליה, שינה ואוכל. מזג האוויר יפה מתמיד ועד הערב עדיין בהיר. אני מקווה שזוהי מגמה, ומתפלל שמעכשיו, לפחות ליומיים הבאים ישאר ככה.

בהרים כמו בהרים. בלילה מתחיל שוב לרדת שלג, שרק מתגבר, ואפילו מכתיב יציאה מהאוהל לנקות. למחרת השלג לא מפסיק, מדי פעם גם הרוח מתחזקת והראות אפס. ברוכים הבאים לקרחון טוש. יום מנוחה נוסף נכפה עלינו, ואנחנו מנצלים אותו למשחקי שח בתוך האוהל. הפורטרים, שגם ככה לא אמורים להמשיך למעלה – מרוצים מאוד מהמצב, ודואגים לנו ולהם לתה כל הזמן. אני מסתכל בשעון ונזכר שהיום יום ההולדת שלי, איתי מבטיח לי עוגה בכפר למטה כשנחזור, ואני רק מבקש פסגה – מתנה קטנה...

ביום השמיני אנחנו נפרדים לשלום מהפורטרים, שמאחלים בהצלחה, ומתחילים לעלות. עכשיו, עם הרבה פחות ציוד, אנחנו מתקדמים מהר בנתיב שבחרנו.

בשעות הצהריים אנחנו מגיעים לחלקו העליון של הקרחון, מכאן כבר אפשר לראות מצוין את כל פסגות הרכס, מהדבאצ'ן (Devachan), דראמסורה, פאפסורה, ועד לאנגדו-רי, הנמוך מהן משמעותית, ישר מולנו. כולן פסגות יפיפיות ומרשימות.

שוב אחר הצהריים, ושוב מגיעים העננים. אנחנו נמצאים כעת בבסיסו של מפל קרח גדול, שמראשו, כך אני מקווה, המסלול על ההר ברור ונגיש. אני בוחן במבט אפשרויות טיפוס עליו, למרות שמאוד קשה לראות. מזג האוויר לא משתפר כאן משעות הצהריים אף פעם. שלג מתחיל לרדת שוב ואני בטוח שזה לא זמן טוב להתחיל לטפס מפל קרח. 15:30 אחר הצהרים, 5230מ'. אין הרבה ברירות. פורשים את האוהל הקטן ומוציאים שקי שינה. אך, אם רק היה אפשר לעבור את מפל הקרח היום... התקדמנו כל-כך יפה, ויש עוד לפחות 3 שעות אור...

אני מכריח את עצמי לאסוף שלג להמסה, ומפעיל את הבנזינייה. אחרי שתי כוסות מרק אנחנו נרדמים. מתעוררים ב20:00 בערב שוב. בחוץ חשוך ובהיר, וקר מאוד. אין הרבה חשק לבשל, או לצאת מהשק"שים. איתי נאבק בבנזינייה שכמו תמיד, דווקא עכשיו, מחליטה לא לעבוד. אני כבר מציע לאכל פירות יבשים ולחזור לישון, כשאני שומע את הבנזיניה מתחילה ללחוש ("דרגונפליי" בדרך כלל צועקת!). חצי שעה אח"כ שוב שותים מרק עם מעט אטריות ויותר מעט טעם, ומנסים לחזור לישון. התרמומטר מראה 19°C– בתוך האוהל, והקור מורגש היטב. לא נורא, עוד מעט כבר קמים...

אני מתעורר קצת לפני השעון ב 4:30 , ומתקשה לפתוח את השק"ש. קר. ממש קר.

איתי טוען שלא ישן בלילה אפילו שניה. אין סיכוי וגם לא זמן להפעיל עכשיו בנזינייה, ואנחנו מתארגנים מהר ויוצאים. נתחמם תוך כדי הליכה...

בחוץ בהיר מאוד, ולמרות שעוד אין אור מלא, אפשר לראות הכל.

מתקדמים במהירות אל מפל הקרח. השלג מהלילה עדיין במצב מעולה ומקל מאוד את הגישה למפל, ואת ההתקדמות בחלקו התחתון. כשהעסק נעשה תלול, אני בונה תחנה ומתחיל להוביל, איתי מאבטח ואני מתקדם בקצב מעולה על קרח נהדר, ולא קשה. שני פיצ'ים קצרים (אין מספיק ברגים...) ועוד פיץ' בטרוורס קל, ואני יוצא בראש המפל אל קרני שמש ראשונות. מכאן הכל ברור. ההר נראה מולנו בבירור, והגישה, כמו שחשבתי אפשרית בצורה רצופה על קרחון ארוך עד לבסיס ההר. אנחנו מאריכים את החבל בינינו וחוזרים לנוע ביחד, בקצב טוב. העלייה בקרחון מעט תלולה ממה שניתן היה לצפות, והשלג בחלקים עמוק יותר ומקשה על ההליכה.

מזג האוויר עדיין לטובתנו, ואנחנו משתדלים לא לעצור כדי לא לבזבז זמן יקר.

בשעה 8:30 אנחנו לפני חלקו האחרון של ההר. מכאן זה מעט תלול יותר והשלג העמוק מתחלף בקרח קשה, עם שכבת שלג רך ויבש (פודרה) עליו. אני מוביל לאט, נאבק לנקות את הקרח מהשלג לפני כל נעיצת גרזן, ומנסה גם להסדיר נשימה מפעם לפעם... איתי מטפס שני אחרי, מתקשה מאוד לטפס זווית כזו של קרח עם גרזן הליכה ארוך, ומוציא המון אנרגיה בטיפוס.

ההתקדמות מאוד איטית והזווית לא מרחמת. חלקים מסוימים מגיעים עד 70 מעלות, ולא פחות מ 55. אני מתחיל לחשוב שלא הערכתי נכון את הקושי ואת אורך הקטע התלול מלמטה.

עוד פיץ' אחד כזה ולא ברור אם מה שנראה מכאן הכי גבוה זה באמת הפסגה. נוסף על כל זה ממערב מתחילים להכנס עננים, וצריך לקבל החלטה. האלטימטר מראה 5880מ'. אני בטוח שנוכל להגיע לפסגה, אבל בתנאים האלה אני לא בטוח שנצליח לרדת בזמן.

בקבלת החלטות בהרים צריך להעריך את התנאים והאילוצים באופן הכי ענייני וקר מבלי לערב רגשות ורצונות ולפעמים קשה להיות אובייקטיבי. אני מביט למעלה ומחליט להמשיך, שני הקטעים הבאים הם כבר של מיקס (משלבים גם סלע), ואני עושה אותם קצרים. עדיין לא רואים את הפסגה בבירור, אבל האלטימטר אומר 5940, וכלום כבר לא יעצור אותנו מלמשוך למעלה.

קטע קצר לכיוון סלע גדול, עולה את הסלע, וזהו! כ 25מ' מעלי אני רואה בבירור את הפסגה. איתי עולה ומגיע אלי. מחליפים חיוכים בלי להוציא מלה. שוב מקצרים חבל, ואני מתחיל לעלות על סלע קל. בזהירות, מדלג מעל תהום סלע, בין ההר, לעמוד הפסגה, ותוך דקות מגיע לשפיץ סלע, ממנו אין יותר לאן לעלות.

חיבוקים על הפסגה, צילומים לכל הכיוונים, ומתחילים לברוח למטה.

תוך כדי שאני מסדר תחנה לגלישה, מתחיל לרדת שלג. דקה אח"כ כבר הכל אפור, ותוך כדי הגלישה כבר לא רואים אחד את השני. העסק מתחזק, וגם הרוח מצטרפת לחגיגה במלא הכוח. ההר כועס. אנחנו הראשונים עליו השנה (גם שנה שעברה אף אחד לא טיפס כאן), וכנראה הערנו אותה משינה ארוכה. הר ער וכועס יכול להרוג בשנייה כל אחד, והסטטיסטיקות בהרים פוגעות בד"כ בירידה. למרות הקור והרוח אני בודק שוב את התחנה, לפני הגלישה. אין ספיירים בהרים, וכל רכיב בתחנת גולש אחרון הוא קריטי.

אחרי עוד שלוש גלישות (וחבל תפוס אחד, שחייב טיפוס חוזר של כל הפיץ'...) – אנחנו שוב בקטע המתון. מתחברים לחבל להליכה, ומתחילים לטוס למטה.

בבסיס ההר אנחנו עוצרים לנוח קצת ולהסדיר נשימה. השלג לא מפסיק, אבל אני הרבה פחות מודאג, מפה זה בעיקר הליכה, לפחות עד למפל הקרח של הבוקר.

תוך כדי הירידה קורה הבלתי יאומן פה – מזג האוויר משתפר! בראש מפל הקרח אנו עוצרים להכין את הגלישה. כבר לא יורד שלג, ואפילו מדי פעם מתפזרים העננים ואפשר לראות על הקרחון למטה נקודה צהובה – האוהל שלנו.

סיום

אנחנו מגיעים לאוהל ב 17:00 בערב, עייפים, רעבים ומאוד מרוצים. מזג האוויר יציב, אין שלג וקר, ולנו ממש לא מתחשק להעביר כאן עוד לילה. אורזים הכל מהר, ומתחילים לרדת לכיוון הבייס קמפ. עכשיו מתחילים להרגיש את העייפות והרעב. התרמיל הכבד והחושך לא תורמים לקצב, ורק ב 21:30 אנחנו רואים את האור הצהוב דרך האוהל בבייס קמפ.

הפורטרים יוצאים לקראתנו, מברכים אותנו על ההצלחה, ומתחילים להרתיח מים. אנחנו אוכלים אטריות אינסטנט עם מרק (אלא מה ?), הכי טעים שיכול להיות, ומתרסקים לשקי השינה.

שלושה ימים מאוחר יותר אני ואיתי יושבים במסעדה בפולגה, אלכוהול אין. אבל המון אוכל טוב, לאסי ושייקים יש, כדי לחגוג יומולדת ו Ascent מוצלח על פסגה מדהימה בקולו, בקרחון המזרחי של טוש.

אלעד ואיתי טיפסו על ההר בתאריכים 30/5-13/6/2006.