הבדלים בין גרסאות בדף "איך לטפס יותר מהר"

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שורה 129: שורה 129:
 
תרמו לדף זה: [[משתמש:מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים...
 
תרמו לדף זה: [[משתמש:מיכה יניב|מיכה יניב]] ואחרים...
  
[[קטגוריה: טכניקות ומיומנויות]][[קטגוריה: טיפוס סלע]][[קטגוריה: טיפוס הרים]][[קטגוריה: טיפוס מלאכותי]][קטגוריה: כללי]]
+
[[קטגוריה: טכניקות ומיומנויות]][[קטגוריה: טיפוס סלע]][[קטגוריה: טיפוס הרים]][[קטגוריה: טיפוס מלאכותי]][[קטגוריה: כללי]]

גרסה מ־14:09, 1 באוקטובר 2007

התנצלות: המאמר פונה למטפסות מטעמי נוחיות בלבד (כדי לא להשתמש ב"/ות" או "/ים" כל הזמן) וללא כל כוונה נסתרת. המטפסים מתבקשים לקבל זאת בהבנה.

לטפס מהר זו מיומנות חשובה בהרים, על שלג, קרח וגם על מסלולים ארוכים של סלע כמו שיש לנו בסיני וירדן, אבל לא רק שם. היכולת לנוע במהירות ובצורה חלקה ובטיחה על סלע תלול חשובה לתחושת הביטחון ולהנאה מן התנועה עצמה. כבונוס, היא גם חוסכת באנרגיה.

לטפס במהירות זה לא כמו לטפס מסלולים קשים יותר, והמהירות אינה תלוייה באופן ישיר בחוזק האצבעות או פלג הגוף העליון (אם כי הם עשויים לעזור). לא, לנוע מהר על סלע זה בעיקר בראש וזו מיומנות הניתנת ללמידה ואימון בקלות יחסית.

למה בכלל לטפס מהר? בעיקר כדי להגדיל את מאגר המסלולים שאפשר לטפס. מי שמטפס מהר יכול להספיק מסלולים ארוכים ממש, ביום אחד. מטפסים איטיים יותר לא יגיעו לסוף המסלול, או שיתקעו בלילה, או שייאלצו לקחת איתם ציוד ללילה, או שיגלשו מאמצע המסלול במקום לרדת בשביל.

אבל מהירות היא ביטחון, וזו לא סתם סיסמה. מטפס מהיא יותר נמצא פחות זמן על המסלול, ויש לו פחות הזדמנויות להיפגע. כמו שלנהג מקצועי עם המון שעות על הכביש יש יותר סיכוי להיות מעורב בתאונה. מטפס מהיר הוא ממוקד יותר בטיפוס, מתוכנן יותר ויודע יותר על המסלול שהוא מטפס. אחרת, אם הוא לא מאורגן, לא תכנן ולמד על האיזור, ההר והמסלול, הוא לא יהיה מהיר.

לטיפוס מהיר עוד היבט חשוב, גם הוא בטיחותי. אם חסכתן שעה בטיפוס של מסלול, הרי שיש לכן עוד שעה לטפס, לפתור תקלות ועוד. השעה הזו יכולה להיות ההבדל בין להיתקע לילה על הקיר ובין לחזור למחנה. יותר שעות על המסלול מביאות לעייפות גדולה יותר בסוף היום, התייבשות, ושיקול דעת פחות טוב.

במאמר זה מובאים כמה רעיונות וקונספטים שיעזרו לכן לנוע מהר יותר על סלע. הרעיונות האלה יועילו לכל מי שרוצה לטפס בהרים, לכל מי שרוצה לעשות מסלולים ארוכים, אבל גם למי שרוצה להספיק לטפס יותר ביום טיפוס, וחלקם מתאימים אפילו למטפסים ספורטיביים.

הערה אחרונה, למטפסות ירדן, סיני וגם האלפים. אם נראה לכן שהאחים רמי, קולונה או טוני הוורד, מישל פיולה או כל אחד אחר, מרמים ונותנים זמנים קצרים מדי, אז לא - ככה הם עושים את זה.

היכנסי לקצב

האמת היא שכדי לטפס מהר אין צורך לעשות תנועות מהירות, בדיוק כמו שבריצות ארוכות אין כמעט משמעות לקטע קצר של ספרינט בקו הזינוק. אם תעשי תנועות מהירות יש אפילו סיכוי שלא תשלימי את המסלול. יש משמעות רבה לחלוקת המשאבים, האנרגיה והכוח, באופן שווה במשך זמן הטיפוס.

מה שצריך זה קצב קבוע. צריך למצוא את הקצב המתאים לגוף ולדאוג לכך שבכל רגע יהיה איבר אחד בתנועה. אנחנו לא מדברים על speed climbing או על שיאי המהירות של דן אוסמן, שבהם קופצים מג'אג לג'אג. אנחנו מחפשים את המצב שבו יש כל הזמן תנועה והתקדמות, בלי עצירות.

את זה, כנראה, אי אפשר ללמוד מטיפוס מסלולים בגבול היכולת, בהם צריך לעצור כדי לחשוב, לנוח או להתכונן לקטע הבא. חוץ מזה, במסלול קשה תחושת הביטחון אינה מספיק טובה כדי לאפשר את הנינוחות הדרושה ללימוד המיומנות הזו, של שמירה על קצב קבוע. אם את מטפסת 6a, נניח, כדאי למצוא מסלול ארוך של 5, או יותר קל, ולטפס אותו כמה פעמים. בקיר טיפוס, אפשר לעשות את אותו הדבר עם 10 מסלולים קלים, ולטפס כל אחד פעמיים שלוש. ברגע שתחושת התנועה היא טובה, חלקה, זורמת, אפשר לעלות קצת בדירוג.

בצורה כזו, תוך מספר ימי טיפוס, יהיו ברקורד שלך לא מספר קטן של פיצ'ים קשים, אלא כמה מאות. קלים, אבל מאות.

הרבה מטפסים מתבעסים מהירידה בדירוג של המסלולים שהם מטפסים, אבל כדאי לראות זאת כהחלפה של סוג אחד של קושי, בסוג אחר. הנסיון מראה שמרבית המטפסים חשים בשיפור ביכולת הטיפוס שלהם לאחר תרגול כזה.

אל תבזבזי זמן

כדאי לבדוק, אפילו בעזרת שעון, כמה זמן לוקח מסלול. אבל לא רק כמה זמן לוקח להוביל ולנקות, אלא כל הזמן: פרישת החבל, לבישת הרתמה, ארגון הציוד, בניית תחנה. כמה זמן עובר מרגע שהמובילה צעקה ביליי און ועד שהשניה התחילה לטפס. כמה זמן ישבתן שתיכן בתחנה וקשקשתן או שתיתן מים. כל אלה נראים טפשיים ולא חשובים מבחינת זמן, אבל זה קורה כל הזמן, ועל מסלול של עשרה פיצ'ים, צריך לכפול את כמות הזמן הזו בעשר...

השיטה כאן היא לא לעצור ולעבוד במקביל. לעשות כמה שיותר דברים באותו זמן. הנה כמה דוגמאות:

  • כדאי לזוג קבוע שתהיה חלוקת תפקידים ברורה, למשל, זו שמובילה ראשונה מסדרת את ציוד ההובלה, ובאותו זמן בת הזוג שלה מכינה את החבל.
  • כשאת מגיעה לתחנה, אל תעצרי "לרגע" לנוח. הכיני את התחנה, קחי את כל הסלאק בחבל והכניסי את החבל לאמצעי החיכוך. תוכלי לנוח כשבת הזוג מנקה.
  • מייד כשהמובילה מכריזה אוף ביליי, השניה יכולה לארוז את התיק, אפילו לפרק חלק מן התחנה (לא בהנגינג ביליי) ולנעול את הנעליים. המטפסת השניה צריכה להיות מוכנה, עם נעלים ותיק על הגב כשהקריאה "טפסי" מגיעה.

בחירת הציוד משפיעה במידה רבה על המהירות, ויש כל מיני טריקים קטנים שיכולים לעזור, למשל:

  • שימוש באמצעי חיכוך ננעל אוטומטית כמו גיגי, גלובוס, טוקן, ATC-guide ואחרים דומים להם, מאפשרים למובילה שיושבת בתחנה לסדר את החבל, להכין את ציוד ההובלה להעברה לחברתה לפיץ' הבא ואולי לכרסם משהו.
  • שלוקר במקום בקבוקי מים מאפשר לשתות בזמן שמאבטחים, מסדרים ואפילו בזמן הטיפוס.

זה נשמע קצת מוטרף ולחוץ, אבל הרעיון הכללי הוא שלכל היותר יש אחת שלא עושה כלום, וזה רק כי אין לה מה לעשות. לא אמור להיות רגע שבו כל חברות הצוות אין עושות את כל מה שהיכולתם לעבר המטרה - להגיע למעלה. אם משתדלים להדק את לוח הזמנים, אפשר לקצץ שעות בזמן הטיפוס.

התאמה ותכנון

אחת הדרכים הטובות ביותר להפחית בבזבוז הזמן היא למזער את סיבוכיות המערכת, ולבחור בקפידה את המערכת איתה עובדים. זה בעיקר מתייחס לשיטת ההובלה. למשל, אם למסלול יש אפשרות ירידה ברגל (walk off), אולי לא חייבים חבל כפול כדי לגלוש. חבל כפול נוטה יותר להסתבך, וזה עלול לבזבז זמן. אם המסלול דורש גלישות, יש בו טרברסות והרבה חיכוך, עדיף חבל כפול. יש מספר רב של הבדלים בין שיטות ההובלה הקיימות וכדאי להכיר אותן היטב.

עוד דרך לשמור על פשטות היא לדאוג לסדר בתחנות, בעיקר לאסוף את החבל בצורה מסודרת, כך שהוא לא יתפלנטר. זה אומר, שאם אין מדף גדול בתחנה, אפשר לאסוף את החבל בלולאות גדולות על רצועה או בתוך טבעת גדולה, עדיף טבעת בלי שן. אם המסלול מתחת לתחנה שלילי מאד, אפשר לתלות את החבל באוויר. אבל זכרי, הרעיון הוא לשמור על פשטות, ובמרבית הפעמים הכי פשוט זה לאסוף לולאות סביב הרגל...

קחו כמה שפחות ציוד. אין טעם לסחוב יותר משקל, שמאט את ההתקדמות. גם לנסות למצוא את הטריקם בגודל הנכון מערמה של 40 פרנדים, 31 ראנרים ועוד המון דברים מיותרים לא משפר את הקצב.

עדיף להשתמש ברצועה לציוד או בנדוליר ולא ברתמה, כך מהיר יותר להעביר ציוד כשאתן מתחלפות בתפקידים, פשוט מעבירים את הרצועה עם הציוד.

כדאי שיהיו ראנרים ארוכים, כדי להפחית חיכוך שמעכב את ההתקדמות.

ויש עוד דוגמאות: תחנה מחבל ההובלה, חלוקת משקל מקשר שמונה עם שתי לולאות, קורדלט מוכן. לתנועה מהירה בקטעים קלים כדאי לעבור ל moving together, או אפילו לקפל את החבל ולהמשיך בלי, אם זה ממש קל, כמו שעושים גם בסיני או בירדן.

טכניקות נוספות, השאובות מטיפוס אלפיני ויכולות להאיץ במידה נוספת את קצב ההתקדמות, הן איבטוח גוף בקטעים קצרים, איבטוח בחבל קצר (short roping).

אם לא מתחלפים בהובלה (אם רק אחת מובילה מספר פיצ'ים, או שמטפסים בשלישיה), כדאי לדעת את סדר החבלים, ולהחליף קצוות (במקום להפריד ולהפוך את החבלים). כל אלה דורשים ידע והבנה נרחבים במה שעושים, אבל הם משפרים במידה רבהאת היעילות והמהירות.

הכירי את הפרטנרית שלך

ההתקדמות המהירה תלויה במידה רבה בנכונות של השותפה שלך לשתף פעולה וברצון ובמוטיבציה שלה לנוע מהר לפחות כמוך. אם לא, זה יהרוס לשתיכן יום טיפוס. את תאיצי בה למהר כל הזמן ותתעצבני שההתקדמות איטית, והיא תתעצבן עליך שאת ולחוצה ומלחיצה.

חשוב להסדיר את הדרך בה מתקשרים ולמה העניינים מתנהלים בצורה מסויימת. זה קשור לנוהל הדיבור, אבל לא רק. העברת ציוד בין המובילה למספר שניים שלה, מה המשמעות של קריאה מסויימת ומה סדר ההובלה זה לא רק מאיץ את התקדמות העניינים אלא גם הופך את הכל ליותר בטוח. סט מוגדר מראש של קריאות מוסכמות משפר את התקשורת ומפחית את האפשרות לטעויות וחוסר הבנה.


כשהפרטנרית שלך קוראת מסוף הפיץ' "climb on", כדאי לדעת אם יש שם תחנה ואת מאובטחת או שאתן מטפסות סימולטנית עם איזה שני רוקים עלובים ביניכן...

חיבור פיצ'ים

בהרבה מסלולים התחנות נקבעות על פי אורך החבל לגלישה, אבל יש גורמים נוספים המשפיעים: הדראג של החבל, התקשורת בין המטפסים, מיקום של המדפים הנוחים לבניית תחנה וכו'.

בפרפרזה על גרג צ'יילד (הוא אמר את זה על מדפים לביווי), ניתן לקבוע שני חוקים מצויינים להתייחסות למיקום המדף האידיאלי לתחנה:

1. תמיד יש מעליך מדף טוב יותר לתחנה. שווה להמשיך לטפס עד סוף החבל, ואז מגלים ש:

2. אף פעם אין בסוף החבל מדף טוב לתחנה.

חיבור מסלולים

שווה לנסות לעשות יותר מסלולים ביום אחד. למשל, כל המסלולים מתחת לרמה 6a באותו אתר. האתרים בארץ לא כלכך גדולים, אבל אפשר למצוא 10 או 12 מסלולים קלים בזנוח, עין פארה, וגיתה. יש שלושה מסלולי דאבל פיץ' בתמרים, ועוד כמה של פיץ' אחד. אפשר לעשות שנים או שלושה מסלולים של 4 פיצ'ים בוואדי ראם באותו יום. עוד אפשרות לוואדי ראם, היא לחצות את ג'אבל ראם ביום (לעלות במסלול אחד ולרדת באחר) ולהספיק עוד כמה פיצ'ים תלולים בהובלה אחרי הצהרים.

זה גם אימון סיבולת מצויין (אפילו סיבולת לב-ריאה), אבל במיוחד טוב כדי להתרגל לראש הזה, של תנועה מהירה ועבודה יעילה.

למתקדמות בתחום זה אפשר לעלות שלב ולקחת מטרה כמו "אל קפיטן ביום אחד". הרעיון הוא להגיע קרוב ל-1000 מטרים של טיפוס בתוך 24 שעות. זה לא קל, בארץ זה בלתי אפשרי, אבל בירדן, למה לא? אפשר לעלות מסלול בדואי כמו ריג'ם אסאף, לרדת ומייד לעלות על מסלול נוסף באותו סגנון.

"רמאות"

התקדמות מהירה דורשת התמקדות בהתקדמות מהירה, לא על טיפוס "נקי", "חפשי" או קונספטים אחרים. הסיבה לטפס חפשי על מסלולים ארוכים היא שזה מהר יותר מטיפוס מלאכותי. אם זה לא מהר יותר, עוברים למלאכותי, מה שהאמריקאים קוראים בזלזול french free. חשוב להבין שכמה צעדים קשים יכולים להיות ההבדל בין לעשות מסלול ולא לעשות אותו בכלל, וכך גם למסלול ארוך. לכן, אין מה להתקשקש על הצעד האחד הזה. צריך לעשות מה שצריך כדי להתקדם מהר: למשוך על אחיזות וציוד, לעשות מטוטלת וכל דבר אחר.

זה נכון למובילה, אבל גם למספר שניים. בקטעים הקשים, עדיף שהחבל יהיה מתוח. אפשר להשתמש בחבל כאחיזה לרגע, או ממש לטפס עליו בכוח ידיים, בפרוסיקים, או בכל דרך אחרת. זה עלול להיות קצת מסוכן כי זה אומר שמי שמאבטח מלמעלה לא יכול לצמצם את החבל, אז שימו לב.

חוץ מזה, כדאי שיהיה למאבטחת אמצעי חיכוך ננעל כמו גיגי, רברסו, טוקאן ודומיהם. זה יהיה די מתסכל לטפס על החבל, כשהמאבטחת חושבת שאת צריכה קצת סלאק ונותנת לך עוד ועוד חבל...

למה לא לטפס יחד?

הדרך הטובה ביותר להאיץ את ההתקדמות היא לקדם את כל הצוות יחד על המסלול. בהובלה רגילה בזוג, רק אחד מטפס בכל רגע נתון. בשלישיה, המצב קצת יותר טוב, ובזמן שמנקים את הפיץ', יכולים שניים לטפס יחד, אם משתמשים בחבל כפול או בטווין. אבל באמת, בקטעים מספיק קלים, עדיף לטפס יחד, מה שנקרא באנגלית moving togeather, או simul-climbing. אל תשלו את עצמכן, זה אכן יותר מסוכן, אבל שוב, אם זה מספיק קל - לכו על זה. זיכרו: מהירות היא גם ביטחון.

ועכשיו נפרט: אופציה אחת היא לטפס יחד, כלומר באותו הזמן, אבל להישאר קשורים. בצורה זו משאירים אורך מתאים של חבל, נניח 20 מטרים בין המובילה ומספר שניים שלה, ומקפידים שיהיו תמיד מספר מינימאלי של עגינות (2 או שלוש זה מקובל) מוקלפות על החבל ביניכם בכל רגע. העגינות יכולות להיות אבני עיגון, אבל גם לעבור מאחורי עץ או בולדר יכול להיות פתרון טוב, ומהיר. במצב כזה, אם המובילה נופלת, השניה משמשת לה משקל נגד, ממש כמו באיבטוח בתחנה. הבעיה היא שאם השניה נופלת, היא מושכת את המובילה ו"תולשת" אותה מהאחיזות שלה. זו הסיבה שכשמטפסים יחד, מומלץ שהמטפסת החזקה תהיה דווקא אחרונה. בכל מקרה, לטפס סימולטנית מתאים למטפסים מנוסים, ובערך באותה הרמה, ועל כל מי שמחובר לחבל, למרות שיש חבל, להתייחס לסיטואציה כאילו הוא מטפס בסולו, והעגינות והחבל הם רק גיבוי.

בטיפוס סמולטני חשוב ששתי המטפסות יתקדמו כל הזמן, ובקצב דומה, כך שהחבל לא יימתח ויפריע, ולא ייתרפה ויפריע. זה חשוב במיוחד בקטעי טיפוס שבהם הרמה משתנה, וכך גם מהירות ההתקדמות של המטפסות.

עוד אפשרות, היא לקפל את החבל ולהמשיך בסולו. זה מקובל במוחד במסלולים שיש בהם קטעי טיפוס תלולים, וביניהם קטעים ארוכים של טיפוס קל על סלע לא תלול. מסלולים בדואים בוואדי ראם בירדן הם דוגמה מוכרת, אבל גם בהר הגבוה בסיני יש המון מסלולים שכדי לסיים ביום אחד חייבים לעבור בין טיפוס מאובטח וסולו על קטעים קלים.

לחשוב קל

המטרה היא לקחת בדיוק את מה שתצטרכו על המסלול, ולא טיפה יותר. מי שלוקח שק שינה ובגדים חמים למסלול של יום, "למקרה" שייתקע בלילה, המשקל הנוסף יאט אותו כלכך עד שהוא בטוח יתקע בלילה וייאלץ להשתמש בו.

בכל מקרה, המשקל הוא הדבר שהכי מפריע לתנועה מהירה.

כדאי להתלבש כך שהטיפוס המהיר לא יופרע על ידי הבגדים ויהיה נוח לנוע בהם. ביגוד תרמי או לפחות אריגים מסיבים סינתטיים סופגים פחות לחות, מנדפים זיעה במהירות, מבודדים גם כשהם רטובים ומתייבשים במהירות, ולכן מתאימים לתנאי טמפרטורה מגוונים. למסלולים בהרים לעולם אל תקחו בגדי כותנה.

למסלולים בהרים כדאי לקחת בלקלווה, שניתן להשתמש בה לצוואר, לראש, לפנים, או כל קומבינציה שלהם.

כדאי לשקול במקום תיק אחד גדול, לקחת שני תיקים קטנים, עם שלוקר (לא בהרים גבוהים, כי הוא ייקפא) וחטיפים לכל אחד. כך לא מתבזבז זמן על שתייה, וגם לא על העברת התיק מאחד לשני. אמנם זה קצת מבעס להוביל עם תיק, אבל גם מבעס לנקות עם תיק גדול וכבד.

עברו לפנס LED, שמאיר חזק, ודורש פחות סוללות ולכן יותר קל. השתמשו בנעלי אפרואוץ' קלות ונוחות. אם לא חייבים, אל תקחו את כל מדריך המסלולים של ירדן, אלא רק את הדף של המסלול שלכם.

המהדרין מחליפים את כל הטבעות לטבעות קלות יותר (כ-500גרם חיסכון על כל בסט), מקצרים את הרצועות של התיקים (יכול להגיע ל200- גרם), מורידים את התוויות מכל הבגדים והציוד (100גרם למסלול אלפיני עם אוהל ושקי שינה), עוברים לרצועות דיינימה בכל הראנרים (100-200גרם) וכו'.

במסלולים אלפיניים, במקום שק שינה חם, אפשר לישון בבגדים, שממילא נמצאים שם, ולקחת שק שינה קטן וקל.

התחלה מוקדמת

אין ספק שלישון עד מאוחר בבוקר זו אחת התענוגות הגדולות בחיים. לא מומלץ למטפסים שרוצים להספיק מסלול ארוך בזמן טוב. קומו, ותרו על הקפה (אני לא מאמין שזה כתוב כאן) חטפו משהו ורוצו לטפס.

בהרים זה חשוב כדי להספיק להיות כמה שיותר גבוה על המסלול לפני שהשמש ממיסה ומרככת את השלג. ההתקדמות בשלג רך ועמוק היא איטית באופן משמעותי.

במדבר, בירדן או בסיני, או בכלל בטיפוס בשמש, התחלה מוקדמת מביאה אותכם גבוה על המסלול לפני שהשמש מחממת אתכם מדי. זה אומר שצריך לסחוב פחות מים על המסלול ושוב, אפשר להתקדם הרבה יותר מהר.

גם בירדן וגם בסיני אפשר להיות בצהרים כבר בסוף המסלול ולהתרכז בירידה בטוחה. התחלה מוקדמת חשובה במיוחד באיזורים מדבריים, כי אי אפשר לטפס בקיץ, כשהימים ארוכים, כי חם מדי. זה משאיר רק את החורף ועונות המעבר, ואז הימים נורא קצרים. אפשר לאמץ את הרעיון האלפיני של להתחיל בחושך, ולעשות את האפרואוץ' לפני אור ראשון, כך שברגע שיש קצת אור, אתן קשורות לחבל בתחילת המסלול ומוכנות לטפס.

עוד משהו אחד קטן שדווקא לא קשור למהירות: מי שמתחיל ראשון, הוא הראשון על המסלול, ולא יפילו עליו אבנים.

אל תיפלו

אין דבר המעכב את התקדמות הקבוצה כמו נפילה של המוביל...


תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...