איך לטפס יותר מהר

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנצלות: המאמר פונה למטפסים מטעמי נוחיות בלבד (כדי לא להשתמש ב"/ות" או "/ים" כל הזמן) וללא כל כוונה נסתרת. המטפסות מתבקשות לקבל זאת בהבנה.

לטפס מהר זו מיומנות חשובה בהרים, על שלג, קרח וגם על מסלולים ארוכים של סלע כמו שיש לנו בסיני וירדן, אבל לא רק שם. היכולת לנוע במהירות ובצורה חלקה ובטוחה על סלע תלול חשובה לתחושת הביטחון ולהנאה מן התנועה עצמה. כבונוס, היא גם חוסכת באנרגיה.

לטפס במהירות זה לא כמו לטפס מסלולים קשים יותר, והמהירות אינה תלוייה באופן ישיר בחוזק האצבעות או פלג הגוף העליון (אם כי הם עשויים לעזור). לא, לנוע מהר על סלע זה בעיקר בראש וזו מיומנות הניתנת ללמידה ואימון בקלות יחסית.

למה בכלל לטפס מהר? בעיקר כדי להגדיל את מאגר המסלולים שאפשר לטפס. מי שמטפס מהר יכול להספיק מסלולים ארוכים ממש, ביום אחד. מטפסים איטיים יותר לא יגיעו לסוף המסלול, או שיתקעו בלילה, או שייאלצו לקחת איתם ציוד ללילה, או שיגלשו מאמצע המסלול במקום לרדת בשביל.

אבל מהירות היא ביטחון, וזו לא סתם סיסמה. מטפס מהיר יותר נמצא פחות זמן על המסלול, ויש לו פחות הזדמנויות להיפגע. כמו שלנהג מקצועי עם המון שעות על הכביש יש יותר סיכוי להיות מעורב בתאונה. מטפס מהיר הוא ממוקד יותר בטיפוס, מתוכנן יותר ויודע יותר על המסלול שהוא מטפס. אחרת, אם הוא לא מאורגן, לא תכנן ולמד על האיזור, ההר והמסלול, הוא לא יהיה מהיר.

לטיפוס מהיר עוד היבט חשוב, גם הוא בטיחותי. אם חסכתם שעה בטיפוס של מסלול, הרי שיש לכם עוד שעה לטפס, לפתור תקלות ועוד. השעה הזו יכולה להיות ההבדל בין להיתקע לילה על הקיר ובין לחזור למחנה.

ועוד, יותר שעות על המסלול מביאות לעייפות גדולה יותר בסוף היום, ומגדילות את הסיכוי להתייבשות. כל אחד משני אלה, ועוד יותר, שניהם יחד, הם מתכון בדוק לשיקול דעת פחות טוב והחלטות מסוכנות יותר.

ואחרון, מי שמטפס יותר מהר יכול לטפס מסלולים יותר מחייבים, מסלולים כאלה שחייבים להגיע לסוף שלהם כדי לרדת מהם. אם אתה לא מהיר, כנראה שלא תעיז לעלות על מסלולים כאלה.

במאמר זה מובאים כמה רעיונות וקונספטים שיעזרו לכם לנוע מהר יותר על סלע. הרעיונות האלה יועילו לכל מי שרוצה לטפס בהרים, לכל מי שרוצה לעשות מסלולים ארוכים, אבל גם למי שרוצה להספיק לטפס יותר ביום טיפוס, וחלקם מתאימים אפילו למטפסים ספורטיביים.

הערה אחרונה, למטפסי ירדן, סיני וגם האלפים. אם נראה לכם שהאחים רמי, פרכט והאופולטר, קולונה או טוני הוורד, מישל פיולה או כל אחד אחר, מרמים ונותנים זמנים קצרים מדי, אז לא - ככה הם עושים את זה.

היכנס לקצב

האמת היא שכדי לטפס מהר אין צורך לעשות תנועות מהירות, בדיוק כמו שבריצות ארוכות אין כמעט משמעות לקטע קצר של ספרינט בקו הזינוק. אם תעשה תנועות מהירות יש אפילו סיכוי שלא תשלים את המסלול. יש משמעות רבה לחלוקת המשאבים, האנרגיה והכוח, באופן שווה במשך זמן הטיפוס.

מה שצריך זה קצב קבוע. צריך למצוא את הקצב המתאים לגוף ולדאוג לכך שבכל רגע יהיה איבר אחד בתנועה. אנחנו לא מדברים על speed climbing או על שיאי המהירות של דן אוסמן, שבהם קופצים מג'אג לג'אג. אנחנו מחפשים את המצב שבו יש כל הזמן תנועה והתקדמות, בלי עצירות.

את זה, כנראה, אי אפשר ללמוד מטיפוס מסלולים בגבול היכולת, בהם צריך לעצור כדי לחשוב, לנוח או להתכונן לקטע הבא. חוץ מזה, במסלול קשה תחושת הביטחון אינה מספיק טובה כדי לאפשר את הנינוחות הדרושה ללימוד המיומנות הזו, של שמירה על קצב קבוע. אם אתה מטפס 6a, נניח, כדאי למצוא מסלול ארוך של 5, או יותר קל, ולטפס אותו כמה פעמים. בקיר טיפוס, אפשר לעשות את אותו הדבר עם 10 מסלולים קלים, ולטפס כל אחד פעמיים שלוש. ברגע שתחושת התנועה היא טובה, חלקה, זורמת, אפשר לעלות קצת בדירוג.

בצורה כזו, תוך מספר ימי טיפוס, יהיו ברקורד שלך לא מספר קטן של פיצ'ים קשים, אלא כמה מאות. קלים, אבל מאות.

הרבה מטפסים מתבעסים מהירידה בדירוג של המסלולים שהם מטפסים, אבל כדאי לראות זאת כהחלפה של סוג אחד של קושי, בסוג אחר. הנסיון מראה שמרבית המטפסים חשים בשיפור ביכולת הטיפוס שלהם לאחר תרגול כזה.

אל תבזבז זמן

כדאי לבדוק, אפילו בעזרת שעון, כמה זמן לוקח מסלול. אבל לא רק כמה זמן לוקח להוביל ולנקות, אלא כל הזמן: פרישת החבל, לבישת הרתמה, ארגון הציוד, בניית תחנה. כמה זמן עובר מרגע שהמוביל צעק ביליי און ועד שהשני התחיל לטפס. כמה זמן ישבתם שניכם בתחנה וקשקשתם או שתיתם מים. כל אלה נראים טפשיים ולא חשובים מבחינת זמן, אבל זה קורה כל הזמן, ועל מסלול של עשרה פיצ'ים, צריך לכפול את כמות הזמן הזו בעשר...

השיטה כאן היא לא לעצור ולעבוד במקביל. לעשות כמה שיותר דברים באותו זמן. הנה כמה דוגמאות:

  • כדאי לזוג קבוע שתהיה חלוקת תפקידים ברורה, למשל, זה שמוביל ראשון מסדר את ציוד ההובלה, ובאותו זמן בן הזוג שלו מכין את החבל.
  • כשאתה מגיע לתחנה, אל תעצור "לרגע" לנוח. הכן את התחנה, קח את כל הסלאק בחבל והכנס את החבל לאמצעי החיכוך. תוכל לנוח כשבן הזוג מנקה.
  • מייד כשהמוביל מכריז אוף ביליי, השני יכול לארוז את התיק, אפילו לפרק חלק מן התחנה (לא בהנגינג ביליי) ולנעול את הנעליים. המטפס השני צריך להיות מוכן, עם נעלים ותיק על הגב כשהקריאה "טפס" (climb on) מגיעה.

בחירת הציוד משפיעה במידה רבה על המהירות, ויש כל מיני טריקים קטנים שיכולים לעזור, למשל:

זה נשמע קצת מוטרף ולחוץ, אבל הרעיון הכללי הוא שלכל היותר יש אחד שלא עושה כלום, וזה רק כי אין לו מה לעשות. לא אמור להיות רגע שבו כל חברי הצוות אינם עושים את כל מה שביכולתם לטובת המטרה - להגיע למעלה. אם משתדלים להדק את לוח הזמנים, אפשר לקצץ שעות בזמן הטיפוס.

התאמה ותכנון

אחת הדרכים הטובות ביותר להפחית בבזבוז הזמן היא למזער את סיבוכיות המערכת, ולבחור בקפידה את המערכת איתה עובדים. זה בעיקר מתייחס לשיטת ההובלה. למשל, אם למסלול יש אפשרות ירידה ברגל (walk off), אולי לא חייבים חבל כפול כדי לגלוש. חבל כפול נוטה יותר להסתבך, וזה עלול לבזבז זמן. אם המסלול דורש גלישות, יש בו טרברסות והרבה חיכוך, עדיף חבל כפול. יש מספר רב של הבדלים בין שיטות ההובלה הקיימות וכדאי להכיר אותן היטב.

עוד דרך לשמור על פשטות היא לדאוג לסדר בתחנות, בעיקר לאסוף את החבל בצורה מסודרת, כך שהוא לא יתפלנטר. זה אומר, שאם אין מדף גדול בתחנה, אפשר לאסוף את החבל בלולאות גדולות על רצועה או בתוך טבעת גדולה, עדיף טבעת בלי שן (key lock, למשל). אם המסלול מתחת לתחנה שלילי מאד, אפשר לתלות את החבל באוויר. אבל זכור, הרעיון הוא לשמור על פשטות, ובמרבית הפעמים הכי פשוט זה לאסוף לולאות סביב הרגל...

קחו כמה שפחות ציוד. אין טעם לסחוב יותר משקל, שמאט את ההתקדמות. גם לנסות למצוא את הטריקם בגודל הנכון, מתוך ערמה של 40 פרנדים, 31 ראנרים ועוד המון דברים מיותרים, לא משפר את הקצב.

עדיף להשתמש ברצועה לציוד או בנדוליר ולא ברתמה, כך מהיר יותר להעביר ציוד כשאתם מתחלפים בתפקידים - פשוט מעבירים את הרצועה עם הציוד.

כדאי שיהיו ראנרים ארוכים, כדי להפחית חיכוך שמעכב את ההתקדמות.

ויש עוד דוגמאות: תחנה מחבל ההובלה, חלוקת משקל מקשר שמונה עם שתי לולאות, קורדלט מוכן. לתנועה מהירה בקטעים קלים כדאי לעבור ל moving together, או אפילו לקפל את החבל ולהמשיך בלי, אם זה ממש קל, כמו שעושים גם בסיני או בירדן.

טכניקות נוספות, השאובות מטיפוס אלפיני ויכולות להאיץ במידה נוספת את קצב ההתקדמות, הן איבטוח על גוף בקטעים קצרים, איבטוח בחבל קצר (short roping).

אם לא מתחלפים בהובלה (אם רק אחד מוביל מספר פיצ'ים, או שמטפסים בשלישיה), כדאי לדעת את סדר החבלים, ולהחליף קצוות (במקום להפריד ולהפוך את החבלים).

כל אלה דורשים ידע והבנה נרחבים במה שעושים, אבל הם משפרים במידה רבה את היעילות והמהירות.

הכר את הפרטנר שלך

ההתקדמות המהירה תלויה במידה רבה בנכונות של השותף שלך לשתף פעולה וברצון ובמוטיבציה שלו לנוע מהר לפחות כמוך. אם לא, זה יהרוס לשניכם יום טיפוס. אתה תאיץ בו למהר כל הזמן ותתעצבן שההתקדמות איטית, והוא יתעצבן עליך שאתה לחוץ ומלחיץ.

חשוב להסדיר את הדרך בה מתקשרים ולמה העניינים מתנהלים בצורה מסויימת. זה קשור לנוהל הדיבור, אבל לא רק. העברת ציוד בין המוביל למספר שניים שלו, מה המשמעות של קריאה מסויימת ומה סדר ההובלה. זה לא רק מאיץ את התקדמות העניינים אלא גם הופך את הכל ליותר בטוח. סט מוגדר מראש של קריאות מוסכמות משפר את התקשורת ומפחית את האפשרות לטעויות וחוסר הבנה.

כשהפרטנר שלך קורא מסוף הפיץ' "climb on", כדאי לדעת אם יש שם תחנה ואתה מאובטח או שאתם מטפסים סימולטנית עם איזה שני רוקים עלובים ביניכם...

חיבור פיצ'ים

בהרבה מסלולים התחנות נקבעות על פי אורך החבל לגלישה, אבל יש גורמים נוספים המשפיעים: הדראג של החבל, התקשורת בין המטפסים, מיקום של המדפים הנוחים לבניית תחנה וכו'.

בפרפרזה על גרג צ'יילד (הוא אמר את זה על מדפים לביווי במאמר המשעשע ביוואקיזם דיאלקטי), ניתן לקבוע שני חוקים מצויינים להתייחסות למיקום המדף האידיאלי לתחנה:

  1. תמיד יש מעליך מדף טוב יותר לתחנה. שווה להמשיך לטפס עד סוף החבל, ואז מגלים ש:
  2. אף פעם אין בסוף החבל מדף טוב יותר לתחנה.

חיבור מסלולים

שווה לנסות לעשות יותר מסלולים ביום אחד. למשל, כל המסלולים מתחת לרמה 6a באותו אתר. האתרים בארץ לא כלכך גדולים, אבל אפשר למצוא 10 או 12 מסלולים קלים בזנוח (אפילו 20), עין פארה, בית אריה, וגיתה. יש שלושה מסלולי דאבל פיץ' בתמרים, ועוד כמה של פיץ' אחד. אפשר לעשות שנים או שלושה מסלולים של 4 פיצ'ים בוואדי ראם באותו יום. עוד אפשרות לוואדי ראם, היא לחצות את ג'אבל ראם ביום (לעלות במסלול אחד ולרדת באחר) ולהספיק עוד כמה פיצ'ים תלולים בהובלה אחרי הצהרים.

זה גם אימון סיבולת מצויין (אפילו סיבולת לב-ריאה), אבל במיוחד טוב כדי להתרגל לראש הזה, של תנועה מהירה ועבודה יעילה.

למתקדמים בתחום זה אפשר לעלות שלב ולקחת מטרה כמו "אל קפיטן ביום אחד". הרעיון הוא להגיע קרוב ל-1000 מטרים של טיפוס בתוך 24 שעות. זה לא קל, בארץ זה בלתי אפשרי, אבל בירדן, למה לא? אפשר לעלות מסלול בדואי כמו ריג'ם אסאף, לרדת ומייד לעלות על מסלול נוסף באותו סגנון.

"רמאות"

התקדמות מהירה דורשת התמקדות בהתקדמות מהירה, לא בטיפוס "נקי", "חפשי" או קונספטים אחרים. הסיבה לטפס חפשי על מסלולים ארוכים היא שזה מהר יותר מטיפוס מלאכותי. אם זה לא מהר יותר, עוברים למלאכותי, מה שהאמריקאים קוראים בזלזול french free. חשוב להבין שכמה צעדים קשים יכולים להיות ההבדל בין לעשות מסלול ולא לעשות אותו בכלל, וכך גם למסלול ארוך. לכן, אין מה להתקשקש על הצעד האחד הזה. צריך לעשות מה שצריך כדי להתקדם מהר: למשוך על אחיזות וציוד, לעשות מטוטלת וכל דבר אחר.

זה נכון למוביל, אבל גם למספר שניים. בקטעים הקשים, עדיף שהחבל יהיה מתוח. אפשר להשתמש בחבל כאחיזה לרגע, או ממש לטפס עליו בכוח ידיים, בפרוסיקים, או בכל דרך אחרת. זה עלול להיות קצת מסוכן כי זה אומר שמי שמאבטח מלמעלה לא יכול לצמצם את החבל, אז שימו לב.

חוץ מזה, כדאי שיהיה למאבטח אמצעי חיכוך ננעל כמו גיגי, רברסו, טוקאן ודומיהם. זה יהיה די מתסכל לטפס על החבל, כשהמאבטח חושב שאתה צריך קצת סלאק ונותן לך עוד ועוד חבל...

למה לא לטפס יחד?

הדרך הטובה ביותר להאיץ את ההתקדמות היא לקדם את כל הצוות יחד על המסלול. בהובלה רגילה בזוג, רק אחד מטפס בכל רגע נתון. בשלישיה, המצב קצת יותר טוב, ובזמן שמנקים את הפיץ', יכולים שניים לטפס יחד, אם משתמשים בחבל כפול או בטווין. אבל באמת, בקטעים מספיק קלים, עדיף לטפס יחד, מה שנקרא באנגלית moving togeather, או simul-climbing. אל תשלו את עצמכם, זה אכן יותר מסוכן, אבל שוב, אם המסלול מספיק קל - לכו על זה. זיכרו: מהירות היא גם ביטחון.

ועכשיו נפרט: אופציה אחת היא לטפס יחד, כלומר באותו הזמן, אבל להישאר קשורים. בצורה זו משאירים אורך מתאים של חבל, נניח 20 מטרים בין המוביל ומספר שניים שלו, ומקפידים שיהיו תמיד מספר מינימאלי של עגינות (2 או שלוש זה מקובל) מוקלפות על החבל ביניכם בכל רגע. העגינות יכולות להיות אבני עיגון, אבל גם לעבור מאחורי עץ או בולדר יכול להיות פתרון טוב, ומהיר. במצב כזה, אם המוביל נופל, השני משמש לו משקל נגד, ממש כמו באיבטוח בתחנה. הבעיה היא שאם השני נופל, הוא מושך את המוביל ו"תולש" אותו מהאחיזות שלו. זו הסיבה שכשמטפסים יחד, מומלץ שהמטפס החזק יהיה דווקא אחרון. בכל מקרה, לטפס סימולטנית מתאים למטפסים מנוסים, ובערך באותה הרמה, ועל כל מי שמחובר לחבל, למרות שיש חבל, להתייחס לסיטואציה כאילו הוא מטפס בסולו, והעגינות והחבל הם רק גיבוי.

בטיפוס סימולטני חשוב ששני המטפסים יתקדמו כל הזמן, ובקצב דומה, כך שהחבל לא יימתח ויפריע, ולא יתרפה ויפריע. זה חשוב במיוחד בקטעי טיפוס שבהם הרמה משתנה, וכך גם מהירות ההתקדמות של המטפסים.

עוד אפשרות, היא לקפל את החבל ולהמשיך בסולו. זה מקובל במיוחד במסלולים שיש בהם קטעי טיפוס תלולים, וביניהם קטעים ארוכים של טיפוס קל על סלע לא תלול. מסלולים בדואיים בוואדי ראם בירדן הם דוגמה מוכרת, אבל גם בהר הגבוה בסיני יש המון מסלולים שכדי לסיים ביום אחד חייבים לעבור בין טיפוס מאובטח וסולו על קטעים קלים.

לחשוב קל

המטרה היא לקחת בדיוק את מה שתצטרכו על המסלול, ולא טיפה יותר. מי שלוקח שק שינה ובגדים חמים למסלול של יום, "למקרה" שייתקע בלילה, המשקל הנוסף יאט אותו כלכך עד שהוא בטוח יתקע בלילה וייאלץ להשתמש בו.

בכל מקרה, המשקל הוא הדבר שהכי מפריע לתנועה מהירה.

כדאי להתלבש כך שהטיפוס המהיר לא יופרע על ידי הבגדים ויהיה נוח לנוע בהם. ביגוד תרמי או לפחות אריגים מסיבים סינתטיים סופגים פחות לחות, מנדפים זיעה במהירות, מבודדים גם כשהם רטובים ומתייבשים במהירות, ולכן מתאימים לתנאי טמפרטורה מגוונים. למסלולים בהרים לעולם אל תקחו בגדי כותנה.

למסלולים בהרים כדאי לקחת בלקלווה, שניתן להשתמש בה לצוואר, לראש, לפנים, או כל קומבינציה שלהם.

כדאי לשקול במקום תיק אחד גדול, לקחת שני תיקים קטנים, עם שלוקר (לא בהרים גבוהים, כי הוא ייקפא) וחטיפים לכל אחד. כך לא מתבזבז זמן על שתייה, וגם לא על העברת התיק מאחד לשני. אמנם זה קצת מבעס להוביל עם תיק, אבל גם מבעס לנקות עם תיק גדול וכבד.

עברו לפנס LED, שמאיר חזק, ודורש פחות סוללות ולכן יותר קל. השתמשו בנעלי אפרואוץ' קלות ונוחות. אם לא חייבים, אל תקחו את כל מדריך המסלולים של ירדן, אלא רק את הדף של המסלול שלכם.

המהדרין מחליפים את כל הטבעות לטבעות קלות יותר (כ-500גרם חיסכון על כל הסט), מקצרים את הרצועות של התיקים (יכול להגיע ל-200גרם), מורידים את התוויות מכל הבגדים והציוד (100גרם למסלול אלפיני עם אוהל ושקי שינה), עוברים לרצועות דיינימה בכל הראנרים (100-200גרם) וכו'.

במסלולים אלפיניים, במקום שק שינה חם, אפשר לישון בבגדים, שממילא נמצאים שם, ולקחת שק שינה קטן וקל.

התחלה מוקדמת

אין ספק שלישון עד מאוחר בבוקר זה אחד התענוגות הגדולות בחיים. לא מומלץ למטפסים שרוצים להספיק מסלול ארוך בזמן טוב! קומו, ותרו על הקפה (אני לא מאמין שזה כתוב כאן) חטפו משהו ורוצו לטפס.

בהרים זה חשוב כדי להספיק להיות כמה שיותר גבוה על המסלול לפני שהשמש ממיסה ומרככת את השלג. ההתקדמות בשלג רך ועמוק היא איטית באופן משמעותי.

במדבר, בירדן או בסיני, או בכלל בטיפוס בשמש, התחלה מוקדמת מביאה אתכם גבוה על המסלול לפני שהשמש מחממת אתכם מדי. זה אומר שצריך לסחוב פחות מים על המסלול ושוב, אפשר להתקדם הרבה יותר מהר.

גם בירדן וגם בסיני אפשר להיות בצהרים כבר בסוף המסלול ולהתרכז בירידה בטוחה. התחלה מוקדמת חשובה במיוחד באיזורים מדבריים, כי אי אפשר לטפס בקיץ, כשהימים ארוכים, כי חם מדי. זה משאיר רק את החורף ועונות המעבר, ואז הימים נורא קצרים. אפשר לאמץ את הרעיון האלפיני של להתחיל בחושך, ולעשות את האפרואוץ' לפני אור ראשון, כך שברגע שיש קצת אור, אתם קשורים לחבל בתחילת המסלול ומוכנים לטפס.

עוד משהו אחד קטן שדווקא לא קשור למהירות אלא לבטיחות: מי שמתחיל מספיק מוקדם, הוא הראשון על המסלול, ולא יפילו עליו אבנים.

אל תיפול

אין דבר המעכב את התקדמות הקבוצה כמו נפילה של המוביל...

קישורים חיצוניים


תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...