איזה אמצעי חיכוך שננעל באופן עצמאי, כמו גריגרי, מתאים לאבטחה בסולו?

מתוך Climbing_Encyclopedia
גרסה מ־10:27, 4 במאי 2011 מאת מיכה יניב (שיחה | תרומות) (קישורים חיצוניים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נחלק את התשובה לשני חלקים: סולו בהובלה וסולו בטופ-רופ.

סולו בהובלה

קיימים מספר אמצעי חיכוך שננעלים אוטומטית לחבל יחיד כמו גריגרי, סינץ' וסאם. אלה הם מכשירים שמיועדים בעיקרון לאבטחה בהובלה, בטיפוס חפשי, במלאכותי או ספורטיבי.

ניתן להשתמש בהם (ואף עושים זאת) גם להובלה בסולו, אם כי כדאי לזכור את עניין העומס על העיגונים:

אם הקצה התחתון של החבל מקובע לתחנה או לעגינה תחתונה, המערכת אינה מסוגלת לתת אבטחה דינאמית. זו בעייה במיוחד בהובלה על אבני עיגון, שנחשבות לעגינות לא מאד חזקות (או לפחות שהחוזק שלהם קשה להערכה), ומעוניינים להקטין את העומס עליהן ככל האפשר. המכשירים הננעלים אוטומטית אינם מזרימים את החבל באופן עקרוני ולכן אינם מאפשרים דינאמיות במערכת (במאמר מוסגר נזכיר, שלדברי היצרנים, גם סינץ' וגם אדי נותנים לחבל להחליק קצת בחבלים דקים). חשוב לזכור שכשיש מאבטח, חלק גדול מן הדינאמיות של המערכת נובע מה"התרוממות" של המאבטח.

פתרון אפשרי לבעיה זו היא לתלות את כל הציוד שנשאר בתחנה (תרמיל או הול-בג) כמשקל נגד למקרה של נפילה.

יש מספר מכשירים שמיועדים בדיוק לזה, כלומר, לאיבטוח בסולו בהובלה. כאלה הם הסולואיסט (Soloist) וסולו-אייד (Solo-Aid) שפותחו על ידי Rock Exotica ומיוצרים כיום על ידי Wren Industries או סיילנט פרטנר (Silent Partner) שגם הוא של Wren Industries.

סולו בטופ-רופ

טיפוס סולו בטופ-רופ אינו שונה באופן עקרוני מהליכה לאורך חבל קבוע. לעניין זה יש שתי גישות.

עם נפילה

הגישה הראשונה, היא הגישה של ויה פראטה (Via Ferrata), שבה החבל הקבוע הוא למעשה כבל פלדה, שכל כמה מטרים מחובר לעגינה בסלע (בדרך כלל עגינות קבועות כמו בולטים או פיתונים). המטפס מתחבר לחבל עם טבעת, ואם הוא נופל, הוא נופל רק עד העגינה הקודמת. נזכיר רק שבמקרה של נפילה על כבל, כוחות הבלימה שעשויים להתפתח הם גדולים במיוחד, כי המערכת סטאטית באופן קיצוני. במקרים כאלה משתמשים בסופגי אנרגיה כמו kisa, המיועדים למטרה זו בדיוק.

אנדריאה נהג לטפס ככה לבדו, עם חבל ועיגונים לאורך המסלול, והשיטה מתוארת בפירוט, על יתרונותיה וחסרונותיה, כאן.

בלי נפילה (או עם נפילה קטנה)

הגישה השניה, היא של חיבור אל החבל, שמתקדם לאורכו עם הטיפוס. הפתרון הפרימיטיבי ביותר לזה הוא קשר מוט או קשר פרוסיק שכל כמה צעדים מקדמים אותו על החבל.

פתרון רק קצת פחות פרימיטיבי, ופיתוח מתבקש, הוא אמצעי חיכוך נעול על החבל, שגם אותו מקדמים כל כמה צעדים. למרבית הפליאה, שני פתרונות אלו היו פעם מקובלים ביותר.

מה שאנחנו באמת רוצים, זה איזשהו מכשיר (לא טבעת) שרץ באופן חפשי או כמעט חפשי על חבל קבוע, כל זמן שאין עליו עומס, וכשיש עומס פתאומי (נפילה) הוא ננעל. אורך הנפילה יהיה כפול מאורך הרצועה שמחברת את המטפס אל המכשיר.

יש כמה מכשירים כאלה, והם מכונים לפעמים עכברי חבל. בקבוצה זו ניתן למצוא את הרסקיו-סנדר (rescuescender), ואחיו הקטן מיקרו-סנדר (microscender), את אבא שלהם Gibbs Ascender, אבל גם ASAP, שאנט (Shunt) ועוד כמה. שים לב, המכשירים האלה לא מיועדים לטיפוס, אבל כנראה שיעשו את העבודה. חלקם (כמו שאנט) יהיו מסוכנים במקרה שתיגע או תחזיק אותם בזמן הנפילה, אז הם לא ממש מומלצים.

בהרים גבוהים, ובעיקר במשלחות מאורגנות, המובילים מתקינים חבל קבוע (הפעם - חבל דק למדי - 7מ"מ בדרך כלל), וכל המטפסים הולכים לאורכו עם ג'ומאר, למניעת נפילה, ואפילו נעזרים בו אם צריך. גם זה לא מאד מומלץ למתארים תלולים כמו בטיפוס, כי ג'ומאר "מפשיט" את המעטפת של החבל בעומס לא גדול (כ-600-650ק"ג), למרות שגם זה, כפי הנראה, יעבוד.

אופציה אחרת היא להשתמש באחד המכשירים הקטנים החדשים כמו טיבלוק ורופ-מן. טיבלוק נראה כמו ג'ומאר, אבל Petzl טוענים, או לפחות טענו בזמנו, שהוא יכול לקחת נפילות על חבל קבוע. גם רופ-מן כנראה יעשה את העבודה.

יש עוד כמה מכשירים מעניינים מסוג זה כמו רוקר של Troll שמיועדים בדיוק לזה, ושווים בדיקה.

קריאה נוספת

קישורים חיצוניים


תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...