אברסט

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אברסט הוא הפיסגה הגבוהה בעולם, והוא נמצאעל גבול נפאל וטיבט (טיבט נכבשה על ידי סין בשנת 1956 והיא בשליטת סין), בקואורדינטות: 17″ 59′ 27° צפון, 31″ 55′ 86° מזרח.


שמו הטיבטי של ההר הוא "צ'ומו לונגמה" (Chomolungma), ופירושו "האלה-האם של העולם". שמו הנפאלי הוא "סגרמתה" (Sagarmatha) ופירושו אלת השמיים. שמו המוכר הוא על שם סר ג'ורג' אִיוְרֶסְט (זו ההגייה הנכונה של שמו ולא כפי שמקובל היום) שהיה המודד הראשי של הודו והאחראי השני למיפוי הטריגונומטרי של תת היבשת ההודית.

האברסט (8848מ') ההר הגבוה מבין 14 הפסגות שמעל 8000מ', גובהו כמעט 9ק"מ מעל פני הים, ופסגתו נמצאת כמעט כל הזמן בתוך זרם הסילון (jet stream) הנע במהירויות של מאות קמ"ש במרומי האטמוספירה. הוא גבוה בכ-240מ' מההר השני בגבהו בעולם, k2, שמתנשא לגובה של 8611מ' ברכס הקרקורם, רכס משני של ההימלאיה, בפקיסטן.

מדידת האברסט ומתן שמו

המיפוי הגדול של תת היבשת ההודית נערך במאה ה-19 התנהל בעזרת שיטות טריאנגולציה. הפרוייקט החל בשנת 1802 מהקצה הדרומי של הודו והתקדם לכיוון צפון באיטיות. המודדים הגיעו אל מרגלות ההימאליה ב-1843 (לאחר כארבעים שנה), בערך באותו זמן שאיוורסט פרש מתפקידו, חזר לבריטניה והוחלף על ידי אנדרו וו (Andrew Waugh). וו החל במדידת גובהם של ההרים ברכס ההימלאיה. כבר ב-1847 התברר שרבות מהפסגות בהימלאיה גבוהות יותר מהפסגות באנדים, שהיו הגבוהות ביותר שנמדדו עד אז. אולם וו לא פרסם את הממצאים, והחליט לסיים את המדידה לפני שהוא מפרסם. הפסגות נמדדו, ממרחק של מאות קילומטרים, בשנת 1847, ושוב ב-1849. רק ב-1852, לאחר הצלבת כל המידע, זיהוי הפסגות מהמקומות השונים שבהן נמדדו והחישובים הטריגונומטריים הדרושים, התברר שהפסגה שסומנה במפות פסגה XV (Peak XV), היא הגבוהה ביותר ברכס, וכפי הנראה הנקודה הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ. תוצאות המדידה פורסמו ב-1856, ש"פסגה XV" שבהימאליה הנפאלית גובהה 29,002 רגל או 8,840 מ'), ושזהו כנראה ההר הגבוה ביותר בעולם. האגדה מספרת, שהגובה שחושב לאחר מיצוע כל המדידות היה 29,000 רגל, והוחלט להוסיף שני רגל כך שלא ייווצר הרושם שהמספר הומצא או עוגל.

וו, שטען שלא מצא להר שם מקומי, הציע לקרוא לפסגה, לאות כבוד, על שם קודמו, שהיה עדיין חי. איוורסט, בתפקידו כמודד הראשי של הודו, הקפיד להשתמש בשמות מקומיים. לכן, הוא השמיע התנגדות לכבוד שהוצע לו, אם כי לא מאד חזקה. למרות התנגדויות נוספות שנשמעו, החליטה החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית ב-1865, לקרוא להר על שמו של איוורסט, שנה לפני מותו. איוורסט עצמו, לא רק שלא היה על ההר או בסביבתו, ככל הנראה אף לא ידע איך הוא נראה.

בשנים האחרונות קיימת תנועה ציבורית, שמרכזה בהודו, הדורשת לקרוא את ההר על שמו של רד'נאת סידקאר, המתמטיקאי ההודי שערך את כל חישובי הטריאנגולציה, ושכפי הנראה היה הראשון שהבין שזהו ההר הגבוה בעולם.

נסיונות ראשונים

בשנת 1856, כשהתפרסם דבר קיומו של ההר, וגבהו, האלפיניזם כפי שאנו מכירים כיום - עדיין לא היה קיים. טיפוס הרים היה אלפיניזם בלבד (כלומר - באלפים, ומסלולי הטיפוס היו של יום אחד, מקסימום יומיים. מסורת של טיפוס הרים גדולים ממש, לא הייתה קיימת, וגם השיטה, הדורשת תקופות ארוכות של התאקלמות והקמה של מחנות מקובים על ההר, לא היתה. בנוסף, שתי המדינות שעל גבולן נמצא האברסט - נפאל ובמיוחד טיבט, היו סגורות לעולם המערבי. הבריטים, שהתעניינו בבתחילה הם שלחו הודים מטעמם לרגל ולמפות את האזור, ובהמשך גם אנשי צבא בריטים הסתננו לאזור. הרעיון לטיפוס על האוורסט הועלה לראשונה כנראה רק ב-1893, בשיחה שהתקיימה דווקא בקשמיר בין שניים מאנשי צבא אלה, פרנסיס יאנגההסבנד וצ'ארלס ברוס.

טיבט התחילה להיפתח לבריטים רק בעקבות פלישה ב-1904 של כוח בריטי בראשות יאנגההסבנד שכבש את להסה בירתה, והפך את המדינה לארץ חסות בריטית. אולם התהפוכות הפוליטיות העבירו את השליטה תחילה לסין, ולבסוף לעצמאות טיבטית. ב-1913 ערך איש צבא אחר, ג'ורג' נואל, מסע חשאי אל מרגלות האוורסט מהכיוון הטיבטי, אולם לאחר שאזל המזון למשלחת נחשפה זהותה והיא אולצה לחזור. מלחמת העולם הראשונה קטעה את העניין באוורסט, ורק ב-1919 הציג נואל את מסעו בפני החברה הגאוגרפית המלכותית, שלראשותה נבחר באותה עת יאנגההסבנד. בעקבות כך החליטו הבריטים לנסות לכבוש את מה שכונה (אחרי כיבוש הקוטב הצפוני ב-1909 והקוטב הדרומי ב-1911) "הקוטב השלישי".

ב-1920 השיגו הבריטים את אישור הדלאי לאמה השלושה עשר, וב-1921 שלחו משלחת מחקר ששהתה באזור בין יוני לספטמבר כדי למצוא את הנתיב והעונה הטובים ביותר לניסיון העפלה מכיוון טיבט. הם עצמם הגיעו לשיא גובה של כ-7,000 מטר, על האוכף הצפוני.

בעקבות משלחת זו יצאה במאי 1922 משלחת ראשונה בראשותו של צ'ארלס ברוס במטרה להעפיל אל הפסגה. הם הקימו מחנה על האוכף הצפוני בגובה של 27,000 רגל (7,620 מטר) משם יצאו שלושה ניסיונות העפלה אל הפסגה, אך כולם נכשלו.

מסלולי טיפוס

ישנם שני מסלולי טיפוס עיקריים לפיסגת האברסט. מן הצד הנפאלי עולה מסלול הרכס הדרום מזרחי (southeast ridge). זהו המסלול בו טיפוס דורון אראל בשנת 1992. מן הצד הטיבטי עולה מסלול הרכס הצפון מזרחי (northeast ridge), זהו המסלול בו טיפסו דודו יפרח ומיכה יניב בשנת 2006.

המסלול הדרומי - הנפאלי, נחשב לפחות קשה טכנית, אבל יותר מסוכן, כי הוא מאלץ את המטפסים לעבור את קרחון הקומבו מספר פעמים. זהו המסלול המטופס ביותר. זהו גם המסלול שבו טיפסו הילארי ונורגיי בשנת 1953. המסלול הצפוני - הטיבטי, צובר פופולאריות בשנים האחרונות, עם העליה במחירי הפרמיטים הנפאליים. זהו מסלול ארוך יותר וקשה יותר טכנית. יום הפיסגה דורש הליכה ארוכה (כמעט שני ק"מ) וכולו מעל גובה 8300מ'.

במהלך השנים טיפסו על ההר במגוון רחב של מסלולים נוספים, שחוזרים עליהם לעיתים רחוקות. יש כחמישה עשר מסלולים מוכרים, ביניהם המסלול של ריינהולד מסנר ועוד.

מרבית הנסיונות להגיע לפיסגה נעשים לקראת תקופת המונסונים (חודש מאי), כשזרם הסילון עולה מעט, ועובר צפונה. עונה נוספת, פחות מקובלת, היא מייד אחר המונסונים, בחודשים ספטמבר אוקטובר. בעונה זו מזג האוויר פחות יציב ויש בדרך כלל מעט שלג טרי על ההר, והטיפוס קשה יותר.