בני אגור – האלפיניסט (האמיתי) העברי הראשון

בני אגור – האלפיניסט (האמיתי) העברי הראשון

החיוך של בני…

את בני אגור פגשתי כשהייתי חייל בתחילת השירות הצבאי שלי. הייתי אז מדריך טיולים בחוגי סיור, ובטיול בנחל כזיב ניסיתי לטפס החוצה מהבריכה ״הקניונית״ של נחל כזיב על הקיר התלול בגדה הצפונית של הבריכה. בני ראה אותי, חייך את החיוך שלו, והזמין אותי לטפס בגיא בן הינום ביום שישי. באותו זמן, לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה טיפוס. באתי ביום שישי לגיא בן הינום, הוא העלה אותי (בטופ-רופ) על ״אפילו פיטר״ וכך התחילה קריירת הטיפוס שלי.
לא ידעתי זאת אז, אבל בני כבר היה מדריך טיפוס מנוסה, ויותר חשוב, לעניינינו – הוא היה גם אלפיניסט מנוסה.

בני אגור נולד כבנימין אגורסקי במוסקבה בשנת 1963 למשפחה של אקדמאים. סבו, סמואל אגורסקי, היה היסטוריון וחבר האגודה הלאומית למדעים של ביאלורוס. בהמשך הוא היה גם מהפכן ופעיל פוליטי בזרוע היהודית של המפלגה הסובייטית. אביו, מיכאל אגורסקי היה קיברנטיקאי במקור ופעיל עלייה, אבל נודע כמתנגד של המשטר הסובייטי . הוא התפטר ממשרתו כשעלה לארץ בשנת 1975 וכאן הפך לסובייטולוג. הוא נחשב מומחה לענייני ברית המועצות וכיהן כמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. מיכאל אגורסקי נחשב לאחד המובילים בעולם בתחומו.

הייתי רוצה לספר שבני התחיל ברומן שלו עם ההרים עוד בברית המועצות, כשהיה ילד, אבל זה לא יהיה נכון. לאחר העליה לארץ, בני ומשפחתו גרו ברמות, שהיתה אז שכונת עולים. הוא, יחד עם חברו דימה (חריטונסקי), חברתו בלה (פינקל) וילדים אחרים הסתובבו יחד. בני התאמן במועדון הג׳ודו המקומי והשתתף בתחרויות.

כשבני היה בן 15 עבר עם משפחתו ליישוב תקוע. שם התחילה אהבתו לטיפוס. הוא היה מבלה ימים שלמים בנחל תקוע, בואדי מתחת ליישוב, במערת חריטון העצומה, ובשרידי המנזר, עם הילדים הבדואים מהכפר השכן. דימה מספר: ״התקופה הייתה לפני האינתיפאדה הראשונה והיחסים עם הבדואים היו מצויינים, הם היו באים לטפס בואדי ובני ואנחנו היינו מבקרים אצלם בכפר. את מסלולי הטיפוס הראשונים שלו בני פתח שם, בנחל תקוע, עם דב, מטפס צרפתי מתקוע. המסלולים אז היו בטראד, לפעמים היינו מוסיפים בולט פה ושם אבל זה היה נדיר.״

בצבא בני התגייס לגולני, לחם במלחמת לבנון הראשונה ב 1982, והשתתף בכניסה של צה"ל למערב ביירות.

בשנת 1986 בני נסע לקורס טיפוס ב-Plas y Brenin, באנגליה. ומשם התחילה האהבה שלו לטיפוס הרים אמיתי, טיפוס אלפיני.

דימה סיפר:
״בסוכות 1987 נסענו ביחד לטפס בסיני, בסנטה קטרינה, בפעם הראשונה. לא ידענו למה לצפות אבל זו היתה חוויה אדירה. לקראת הנסיעה נפגשנו עם אנדריאה וצילמנו את הגיידבוק שלו, אבל היה קשה לזהות חלק מן המסלולים בשטח, ולרוב פשוט מצאנו את עצמנו על מסלול חדש, כמו שמרמז השם Wrong direction של אחד המסלולים. כך פתחנו כמה מסלולים כמו The peg ו-Direct start.״

תמונה – בני על ה-Direct start, סנטה קטרינה, 1987

מבני למדתי כי (חשוב לקרוא במבטא רוסי עדין) "בארץ, שלא כמו ברוסיה, אין היסטוריה ומסורת של טיפוס הרים. הרי אין פה הרים של ממש ויש בסך הכל כמה עשרות מטפסים. אופי של אלפיניזם הרוסי קשוח ואין אצלם אמפתיה או הבנה לחולשות אנושיות ולרגשנות. מדובר במקצוענות, בכושר ובהרבה כוח וקשיחות.״

כבר כמה פעמים, כשאמרו לי מטפסים רוסים שאני יותר רוסי מהם. זו תמיד היתה מחמאה מרגשת בשבילי, וזה בעיקר בזכות ההתחלה שלי עם בני.

אני זוכר שראיתי באיזה קטלוג תמונה של בני בהרים, עומד עם תרמיל אלפיניזם גדול ומשני צידיו מחוברים מגלשי סקי. לקח לי לפחות שתים עשרה שנים עד שהבנתי: אלפיניסט זה לא סתם איזה מטפס סלע שהולך להרים וחוצה קרחון בדרך למסלול שלו. אלפיניסט צריך לשלוט בסלע, בשלג, בקרח. להיות מטפס טוב ובשליטה בסיטואציות מורכבות. אלפיניסט אמיתי צריך גם להיות סקייר טוב, לעשות סקי בכל תנאי שלג, עם תיק כבד, לקרוא את המתאר, לעלות בסקי ולרדת בסקי, לטפס עם סקי על הגב אם צריך. היום, אחרי 35 שנות טיפוס, עשרות עונות בהרים ולא מעט פסגות ברזומה שלי, אני עדיין לא סקייר טוב מספיק לסטנדרטים של בני, שבמידה רבה אימצתי לעצמי…

בני, עם סקי על התיק, בהימלאיה ההודית

בני היה אחד המדריכים האגדיים של חוגי סיור בירושלים. הוא הכניס לחוגי סיור את קורסי הגלישה והטיפוס הבסיסיים שממשיכים עד היום. בני היה גם החלוץ הישראלי של מה שהיום אנו מכנים טיפוס טיפולי: כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוא עבד עם חבורות רחוב בירושלים: הוא לקח/אימץ בני נוער שנפלטו מכל המסגרות האפשריות ועבד איתם בטכניקות שהיום מקובלות מאד (ODT וכו׳) אבל אז אף אחד לא חשב על זה.

בני גר בתקוע משנת 1979. איזור מערת חריטון והמצוקים שסביבה היו אזור האימונים הפרטי שלו, והמצוק העיקרי עליו התאמן. הוא פתח שם עשרות מסלולים ואסף אותם לגיידבוק, אחד הראשונים שנכתבו בארץ. כל העותקים של הגיידבוק ההיסטורי הזה אבדו, לצערי.

בני השתדל לצאת לטפס בהרים כמה שיותר. הוא יצא ב-1988 לשאמוני, טיפס מסלולים שאז נראו דמיוניים. עם הגרניט של האיגווי דו מידי ברקע – זה העיף את הדמיון של כולנו לשחקים.

משם המשיך לורדון (Les Gorges du Verdon) לתפור מסלולי סלע ארוכים, והיה (כנראה) הישראלי הראשון שטיפס באתר המדהים הזה.

בני בורדון, צרפת, 1988

אושוואשי
בפברואר 1989 יצא בני עם עוד כמה חברים, ביניהם חנינא קליא, לטיול בוואדי אושוואשי, במזרח סיני. הם עלו לג׳בל אבו צווירה (1035מ׳) לראות את הזריחה וירדו דרך הנחל הארוך, שיורד עד מפרץ אילת.

זריחה בג׳בל אבו-צווירה

חנינא מספר:
״גלשנו עירומים לגמרי, עם רתמות סוואמי מאולתרות סביב המותן לגבים של מים קפואים. בני קדח ידנית בגרניט והכניס בולט בודד עם גיבוי של פיטון להשארה בכל תחנה. הוא עבד מאוד מהר וביעילות. התווכחתי איתו על הוצאת הפיטון. לא רציתי שאחד מאיתנו ירד אחרון על בולט בודד, לא מי יודע כמה עמוק בסלע. בני הביא חבל דאבל דק של 100 מטר ובגלישה האחרונה, הארוכה, למויית אושוואשי השארנו טופ-רופ וטיפסנו את החלק העליון של המפל.״

הגלישה למויית אושוואשי

״בערבים סביב המדורה הוא שיתף אותנו בחלומות שלו לטפס הרים גבוהים ובקושי במימון המשלחות. הוא כל הזמן אמר שהוא חייב להשיג ספונסרים. הדס הסתלבטה עליו: בני, מה יהיה עם הספונסרים? זה הפך למן בדיחה כזאת: בני, מה יהיה עם הספונסרים? בסופו של דבר הוא מצא ספונסרים ויצא לפמיר.״

בני היה אחד המטפסים הישראלים הראשונים שנשאו עיניים להרים הגבוהים. בשנת 1989 לאחר שהתחילה התחממות ביחסים עם ברית המועצות (שאז עוד הייתה קיימת) בני, יחד עם דורון אראל וצוציק (יצחק) זיגלר ארגנו משלחת ישראלית לטיפוס על Peak Korzhenevskaya בטג'יקיסטאן (7105 מ).

פיק קורז'נבסקאיה הוא אחת הפסגות של אתגר ״נמר השלג״ המוערך של ברית המועצות (לשעבר) שאמור היה להיות חלופה ראויה לאתגר שבע הפסגות ה״מערבי״.

תמונה – בני מניף את דגל ישראל במחנה הבסיס הבינלאומי של Peak Korzhenevskaya, בריה"מ, 1989
בני מניף את דגל ישראל במחנה הבסיס הבינלאומי
של Peak Korzhenevskaya, בריה"מ, 1989 

הקבוצה הזאת הייתה למעשה משלחת הטיפוס הישראלית הראשונה אל מאחורי "מסך הברזל" של ברית המועצות. משלחת זו פרצה דרך למשלחות הבאות לפאמיר.

המשלחת הסתיימה בהצלחה גדולה: כל המטפסים הגיעו לפסגה. הסיפור זכה לפרסום רב בארץ, כולל ראיון בטלוויזיה עם כל המשתתפים.

בסוף 1989 יצא בני, עם חברתו נדיה, לנפאל והודו. הוא טיפס על איילנד פיק (6,189מ׳) בנפאל, ומשם המשיך לטרקים וסקי בהימלאיה ההודית.

בני על ה-Island peak, נפאל, 1988

בשנת 1990 בני קיבל הזמנה ממטפסים רוסיים ממועדון אלפיני בלנינגרד, לארגן משלחת משותפת שלהם יחד עם מטפסים ישראלים ל-Peak Lenin בטג'יקיסטאן (7,134 מ). בני היה אז עדיין בטיול בנפאל והודו עם נדיה.

כשבני שמע על ההזמנה לטיפוס על פיק לנין הוא החליט להפסיק את הטיול, לחזור לארץ ולהתארגן למשלחת. למשלחת הצטרפו מטפסים נוספים מהמועדון האלפיני הישראלי – יוקי פרג, גבי מנובלא, ודב מלי. כדי להתאמן בטיפוס אלפיני לקראת המשלחת הם חיפשו מקום עם שלג וקרח. באביב הישראלי זה לא היה פשוט, אבל לבסוף החליטו לבחור אזור אימונים עם תנאים "דומים" של שטח לא יציב ומתפורר שאפשר לתרגל בו טיפוס עם גרזני קרח – הר סדום.

אימונים עם גרזני קרח וקרמפונים על החווארים של הר סדום

בקיץ 1990 יצאה הקבוצה הישראלית: בני, גבי, דב ויוקי לברית המועצות. כהכנה והתאקלמות לטיפוס על פיק לנין הם טיפסו תחילה על האלברוס (5,642מ׳), ומשם טסו לפאמיר.

ב-13.7.1990 ארבעת חברי המשלחת הישראלית היו במחנה השני על פיק לנין, בגובה 5300מ׳. המחנה הוקם במשטח שנקרא בסלנג של המטפסים הרוסים "Skovorodka" – "המחבת". השם ניתן למקום כי הוא מוקף בקירות שלג שמחזירים את קרינת השמש למשטח ומטגנים הכל. זה היה המקום המקובל של המחנה שנים רבות, או למעשה – עשורים. רוב משלחות הטיפוס להר הקימו שם את האוהלים של קאמפ 2. מתחת למחבת נמצא אזור של קרח מפורר ומפורץ, שזור בקרוואסים ומגדלי קרח שיורד בתלילות אל הקרחון שמתחת.

המסלולים המקובלים על פיק לנין. המסלול המקובל, שעליו טיפסו בני וחבריו מסומן באדום.
מחנה 2 בגובה 5300מ׳.

אסון פאמיר

זו היתה השנה הנוראה של הטיפוס הישראלי. ביולי 1989 נהרג דניאל פייקס בתאונה בירידה מהגראן ז׳וראס (גם סיפור זה ראוי לפוסט משל עצמו – אולי פעם אכתוב אותו).

שנה לאחר מכן, ב-13 ביולי 1990, התרחש האסון הגדול ביותר בתולדות הטיפוס הישראלי, ויש שיאמרו – בתולדות האלפיניזם בכלל. מפולת שלגים שירדה על מחנה 2, בגובה 5300מ׳ על הר לנין (7,134מ׳). המפולת נטלה את חייהם של כחמישים מטפסי הרים בני לאומים שונים. בני אגור היה ביניהם. יחד עימו נספו גם דובי מלי, גבי מנובלא, ויוקי פרג, כולם מטפסים מנוסים, חברי המועדון האלפיני הישראלי. האסון אירע כתוצאה מרעידת אדמה שגרמה להתמוטטות גושי קרח גדולים ולמפולות שלגים.

החיפושים אחר ניצולים בהרי פאמיר נמשכו 26 ימים. נטלו בהם חלק עשרות רבות של אלפיניסטים רוסיים מנוסים, וגם שבעה ישראלים שיצאו במשלחת מטעם המשפחות והמועדון האלפיני הישראלי (אלי רז, דני וולפשטיין, אלון ניוטון, שי חסון, דורון אראל, בלה בן גרשון, ודימה חריטונסקי). למשלחת הצטרף גם אבא של בני, פרופ' מיכאל אגורסקי, שעזר בתקשורת מול השלטונות הסובייטיים. המשלחת הגיעה לפאמיר כשבוע לאחר המפולת ועבדה יחד עם המטפסים הרוסים שהשתתפו בחיפושים. כבר ביום הראשון לחיפושים אותרו שני ניצולים פצועים ושלוש גופות. אבל כל היתר אבדו לעולמים. נראה כי המחנה לא נקבר עקב המפולת, כפי שחשבו בתחילה אלא נגרף אל החלק התלול של הקרחון. המטפסים, עם כל ציודם ואוהליהם, נסחפו כפי הנראה אל הקרוואסים העמוקים.

לוח זיכרון עם שמותיהם של ההרוגים באסון פאמיר

לאחר מותו של בני החל דני מדור, אבי חוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע במסורת של יום ניווטים של חניכי חוגי סיור לזכרו של בני (שהיה מדריך בחוגי הסיירות). יום זה הפך בהמשך לתחרות ניווט. האירוע התקיים בתחילה בכל שנה בחודש יולי, בסמוך ליום פטירתו של בני באסון פאמיר. בהמשך הועתק התאריך לחדשי האביב, שיש בהם טמפרטורות נוחות יותר לניווט במדבר. המסורת הזו ממשיכה מאז אסון פאמיר להזכיר לנו את בני. גם לנו, לחבריו מהעבר, וגם לחניכי חוגי סיור הצעירים, שלא הכירו אותו.

זה היה הסיפור של בני אגור, שבשבילי היה ונשאר האלפיניסט הישראלי האמיתי הראשון. תודה לחברו הקרוב דימה חריטונסקי ולאחותו טניה על שיתוף המידע. תודה גם לחנינא ולדני ולכל האחרים שחלקו איתי זכרונות, סיפורים וגעגועים לצורך הפוסט הזה.

Leave a comment

Comments are closed.