הערה קטנה. התמונות של העגינות מראם (תודה ליערון על השיתוף) הן בשביל האווירה…

יאללה, לסיפור:

יצאתי להדריך בוואדי ראם. אחרי לא מעט ימי טיפוס בראם וחלק לא מבוטל מהם היו בהדרכה. היכרתי את הסלע, את המסלולים ואת תא השטח מצויין.

הנסיעה הזו היתה באביב 2008. מזג האוויר היה נוח. היו לי שני חניכים מצויינים: אינטליגנטיים, נחמדים ומטפסים ספורטיבי לא רע. יודעים לגלוש ולא חושבים שהם יודעים הכל. לא היה להם נסיון בטראד בכלל, אבל בשביל זה הם לקחו אותי. טיפסנו ביום הראשון את בלאק מאג'יק, היה מצויין. ביום השני הלכנו לטפס את העמוד של ראם דודל.

המסלול נקרא על שם ספר אנגלי מצחיק נורא שנקרא The ascent of Rum Doodle. הוא מספר על משלחת של בריטים שעולה על ההר בשם הזה וצוחק על יומני המסע של המשלחות מתחילת המאה ה-20. מומלץ ביותר!

למי שלא מכיר, ראם דודל (מסלול 73 בספר של טוני הווארד) עולה על פילאר גדול משמאל לערוץ שבו מתחיל ריג'ם אסאף. מסלול לא מאד קשה (הפיצ׳ים הקשים הם 5+), מאד מעניין וקצת מפחיד. יש בו כמה קטעים של סלע לא משהו, אבל בסך הכל – לא סלע מחורבן נורא…

המסלול עולה קצת באלכסון שמאלה, ממדף למדף, ואחרי כמה פיצ'ים עולה באלכסון ימינה. סיימנו את המסלול די מוקדם, והתחלנו לגלוש. בגלל שהמסלול לא עולה ישר, אחרי גלישה או שתיים כבר היינו רחוקים מהאיורים שטיפסנו בהם. הגלישות נוחות מאד.כל גלישה של 30-40מ', וכולן מסתיימות במדפים נוחים.

בגלישה החמישית (נדמה לי) הגענו למדף שהיה עליו עמוד סלע די גדול, בקוטר של 50-60ס"מ, שמחובר בבסיסו לקיר עצמו. המרווח שבין העמוד לקיר היה מעוגל וחלק, והיו עליו סימני שחיקה של חבל. מלבד זה לא היתה תחנה או עגינות נוספות.

הפתרון היה ברור: מעבירים את החבל מעל העמוד, גולשים עליו ואז, מהמדף הבא – מושכים את החבל (ככה נוצרו סימני השחיקה). העמוד הזה נראה עגינה מצויינת: מאסיבי, חלק, והכי חשוב – מישהו בדק את העגינה הזו.

אוקיי: העברתי את החבלים מעל העמוד. והוריתי לאחד החניכים להיקשר. הוא שם פרוסיק, העביר את החבל באמצעי החיכוך וביקש אישור. ראיתי שהכל בסדר ואמרתי לו לגלוש. הוא נשען אחורה כדי להעמיס את החבל. תפסתי אותו ברתמה ואמרתי לו "חכה רגע". 

"מה קרה?" הוא שאל אותי?

לא עניתי. לקחתי חבל השארה שהיה לי בתיק. העברתי בקשר שהיה כשני מטר מעל המדף, וקשרתי את החבל כגיבוי לעגינה.

"בשביל מה זה?" הוא שאל אותי.

"שיהיה…" עניתי.

"אני יכול כבר לגלוש?"

"כן".

ואז, ברגע שהוא שם משקל על החבל – כל העמוד הזה, העגינה המצויינת הזו נתלש ועף עליו. הוא נפל קצת (הרפיון שהיה לגיבוי) וזה נגמר עם שריטה בברך.

המשכנו לגלוש, ורק כשעמדנו על החול של הואדי למטה, אחרי איזה שעתיים וחצי שמתי לב שהלב שלי עדיין דופק בטירוף, כמו דהרות סוסים.

את הסיפור הזה סיפרתי להרבה חברים: מדריכים ישראלים, מדריכים צרפתים ואיטלקיים, מטפסים מנוסים בראם ובכלל. כל אחד ששמע את זה הגיב באותו אופן: אבל העגינה היתה בדוקה! איך זה יכול להיות?

הפתרון לחידה הגיע מאמיר נבות. מדריך ישראלי (שגר בארה"ב היום). הוא שמע את הסיפור ואמר מייד: "זה ברור! (איזה מעצבן). הגלישה הבאה היתה קצרה, כנראה. אז אתה עצרת באמצע גלישה ולא בתחנה. זה אומר שגלשו לתחנה שמתחת, וכשהחבל נפל, הוא נתפס מאחורי העמוד והמשיכה משם יצרה את סימני השחיקה של החבל. העגינה לא היתה בדוקה!"

מאז, הרבה פעמים ניסיתי להבין למה עצרתי אותו ושמתי גיבוי. עד היום אין לי תשובה לזה…

אז מה המסקנה ואילו לקחים אפשר ללמוד מהסיפור הזה?

כמובן שהתשובה הפשוטה היא ״תמיד תעשה גיבוי״. אני לא מקבל את זה. וגם אתם לא באמת חושבים כך. מי שבונה תחנה על עץ גדול צריך גיבוי? ומה בעצם ההבדל בין עץ גדול לבין עמוד סלע גדול, או בולדר גדול?

בנוסף, כללים כמו ״תמיד תעשה…״ מנחים אותנו לעבוד באופן אוטומטי. אוטומציה היא אחד מגורמי הסיכון העיקריים ומופיעה המון בסיפורי תאונות של מדריכים ומטפסים מנוסים. גם בתאונות דרכים אצל נהגים מקצועיים אוטומציה היא גורם משמעותי.

בעיני הלקח העיקרי הוא שדברים הם לא תמיד כמו שהם נראים. העגינה ההיא נראתה מצויינת, ונראה היה שמישהו אפילו בדק אותה בשבילי. בדרך כלל הם כן. ויש סיכוי לא רע שאם לא נעשה גיבוי לעגינות ענקיות לעולם לא נקבל שום אינדיקציה לכך שאולי זה לא חכם. אבל יש סיכוי נמוך שכן. זה אומר שאולי לא חייבים תמיד לשים גיבוי, אבל כדאי לחשוב שוב על ההנחה הראשונית שלנו על ״מה יש מולי״. אולי החבלים הישנים שבתחנה לא מספיקים? אולי אני לא על המסלול שחשבתי?

אל תהיו במצב אוטומט. תחשבו על דברים. אם יש לכם אפשרות, תטילו ספק ותשאלו את הפרטנר שלכם לדעתו.

יאללה, חפרתי מספיק. צאו לטפס!