פוסט אורח חלק ראשון: מה נשתנה עידן הטיפוס הזה מכל העידנים

פוסט אורח חלק ראשון: מה נשתנה עידן הטיפוס הזה מכל העידנים

מאת: אנדריאה ענתי

אני מאד שמח להביא לכם פוסט אורח ראשון בבלוג שלי. זה אורח עם הרבה כבוד: אנדריאה ענתי, שמטפס וכותב על טיפוס כבר כמה עשורים. הכתבה הזו קצת ארוכה ומכסה כמה רעיונות, אז היא מחולקת לשני חלקים. זה החלק הראשון. בסוף הפוסט מצורפים גם קישורים לעוד מאמרים, ספרונים ודברים אחרים שאנדריאה כתב.

ועכשיו, אחרי ההקדמה – למאמר של אנדריאה:

אנדריאה על ראש העמוד שבשייך מרזוק

פעם, מזמן, היה רק "אלפיניזם"; זו הייתה מילה נרדפת ל-"טיפוס הרים". אפשר היה לטפס לאו דווקא באלפים, כפי שהשם עשוי לרמז, אלא גם באנדים או בהימלאיה או בכרמל המערבי ובכל מקום אחר, והכל נקרא אז אלפיניזם. בעידן ההוא קם אלפיניסט בשם משה (מוסה) חבצלת וייסד בארץ את "המועדון האלפיני לישראל".

אח"כ התחילו להבדיל בין "טיפוס הרים" לבין "טיפוס צוקים", כשזה האחרון לא כלל שלג וקרח, סקי, חניות לילה בגובה, התמצאות בשגיונות מזג האוויר ועוד, אלא רק טיפוס נטו על מצוקי סלע. וזה היה המצב כשאני נכנסתי בגיל יחסית מבוגר לענף השני מבין השניים.

במרכזי הטיפוס הגדולים בחו"ל (האלפים, קליפורניה, וכו') היה גם עידן הפיטונים, שהתחיל לחלוף באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, וקצת לפני-כן באיים הבריטים. אבל בארץ, משום מה, דילגנו על עידן זה. בעצם… פרט למטפס אחד ויחיד, ויקטור קפטל שמו, שגדל באזור הגריניה (הפרה-אלפים האיטלקים) וטיפס בארץ עם פיטונים בכל מקום: אפילו בגיא בן הינום אשר בירושלים, במחצבות קדומים אשר בכרמל, במצוקי הארבל אשר בגליל, ודאי וודאי שבגרניט של סיני. כמה מן הפיטונים שלו (כבר לגמרי חלודים, ברור) תקועים עדיין בכל מיני סדקים בסלעים של ארץ ישראל. ו…כן, למען השלמות, גם מטפס בשם אודי בן-זאב (אז במסגרת טג"ח, שמשום מה הפסיק לטפס) אהב להכות קצת בפטיש.

לא היו אז בולטים, וגם לא חלמנו על תחנות קבועות ומוכנות עם שרשראות וטבעות גלישה; "מסלול" היה משהו עם שם, שכבר טופס לפחות פעם אחת, ועם תיאור (בין אם כתוב או מסופר מפה לאוזן) על איך למצוא את ההתחלה שלו ואיפה הוא עובר. אבל סימנים בשטח – לא היו לו.

קתרין דסטיבל

ופעם באו לארץ כמה מטפסים צרפתיים, ביניהם פיליפ סטולט הגדול (דווקא משוויצריה הצרפתית, שדורג אז מס' 7 בעולם כולו, וגם פתח את הג׳רמיה ואת הקלצ׳ניקוב) וקתרין דסטיבל שאין צורך להציג (בין השאר היא גם בילטה וטיפסה את מסלול הבולטים של נחל תמרים) . טיפסנו בעין פארה והצעתי לאחד מהם שאת שמו אינני זוכר שיוביל את המסלול "ויהי אור" שבעצמי פתחתי והכרתי היטב בקיר הדרומי (ז"ל) ושמעתי אותו ממלמל בצרפתית תוך כדי טיפוס: "אבל אין פה שום דבר!". לא הבנתי מה הוא רוצה. בדיעבד קלטתי מה הוא חיפש – בולטים! באותם ימים רק התחלנו לשמוע על בולטים, אבל מסלולים מבולטים לא היו בארץ או שהיו מאוד נדירים. לכל היותר, אם במסלול מסוים היה מעבר ללא חריצים מתאימים לאבני עיגון, הניחו בולט בודד במעבר ההוא ושם בלבד. ואפילו אם היו מסלולים עם יותר מבולט אחד בודד, איש מקהיליית המטפסים לא דמיין אז לעצמו שיום יבוא ומטפסים יצאו להוביל מסלול רק עם הארכות, בלי אף אבן עיגון אחת תלויה על הרתמה. 

אנדריאה לפני כמה שנים (פסח 1977), על ראש ג׳בל ראבה הקטן בהר הגבוה בסיני. שימו לב לרתמה המאולתרת מרצועה…

הבחור הצרפתי ההוא המשיך לטפס בסולו גמור וגרר אחריו חבל חופשי, אף כי תליתי לו על הרתמה סט נכבד של אבני עיגון. לא הבנתי מה קורה. רק אחרי ימים רבים ושיחות ארוכות עם דני וולפשטיין התחלתי להבין שבצרפת דאז מסלולים מבולטים כבר היו דבר שבשגרה. לפי השקפת עולמו של המטפס ההוא, אם אין בולטים אין מסלול! מה זה בכלל מסלול אם אינו מבולט, סתם קו דמיוני באמצע המצוק? זה כמו להגיד "שביל" באמצע השדה; אם השביל אינו מוגדר היטב ע"י אבני שפה וללא שיחים מעצבנים בדרכו, זה שביל זה? אם כן אז כל קו דמיוני שחוצה את השדה יכול להיקרא שביל! כלומר שאצלו, כשבטיפוס אומרים את המילה "מסלול", מתכוונים למסלול מבולט.

זאת הייתה אצלי מהפכה מחשבתית. הבנתי את המגמה: בקרוב יתמלאו כל המצוקים האהובים שלי בברזלים האלה. כשראיתי שתחזית זו הולכת ומתגשמת הלכה למעשה, כולל בנקודות שממש לידן היה מצוי סדק קלאסי לאבן-עיגון, ניסיתי למחות, אבל אמרו לי: "אתה שתוק! אתה בעצמך היית הראשון שבילט!" וזה היה נכון, לצערי. בין הבולטים הראשונים שהונחו בארץ היה הבולט תוצרת בית (עכשיו כבר לגמרי חלוד אבל עדיין שם) שהנחתי במסלול "ג'יגסו פאזל" אשר בעין פארה, 6b, שבלעדיו אי אפשר היה להוביל בבטחה את המסלול. ויתרתי על המאבק, זה היה קרב אבוד מראש.

לא מזמן ראיתי את המילה "טראד" ולא ידעתי מה פירושה. אחרי כמה פעמים שמילה זו נקרתה בדרכי באקראי תוך כדי קריאה, הלכתי ושאלתי. נסתבר לי להפתעתי הגדולה שטראד, קיצור של המילה traditional, פירושו – הובלה בסגנון מסורתי על אבני עיגון, מה שאצלי היה עד אז פשוט "הובלה". בתחילה התקשיתי לעכל שאכן היה צורך להמציא את המונח החדש הזה, אבל, עובדה, כיום בהחלט יש לו משמעות: הובלה על אבני עיגון בשיטה המסורתית של פעם, לעומת הובלה "רגילה", כלומר על בולטים.

אנדריאה מוביל בטראד, בעין פארה, סוף 1999

וכששמעתי שמוצע "קורס הובלה" (או "שיעור בהובלה", אינני בטוח על הניסוח המדויק) לא העליתי על דעתי שמדובר על הובלה של מסלולים מבולטים, כי חשבתי: מה יש פה ללמד? בזמנו לא היה קיים דבר כזה "קורס הובלה", היה משהו דומה לזה, שקראנו לו "מבוא להובלה". וזאת מכיוון ש-כך גם הסברנו, יש בהובלה יותר מדי אלתור, והרי אי אפשר ללמד איך לאלתר. במבוא להובלה לא התיימרנו "ללמד" איך להוביל אלא רק הסברנו עקרונות, הדגמנו איך לשים עגינת כיוון, הראינו איך לבחור את קו ההתקדמות (מה שבכלל לא קיים במסלול מותווה ומבולט), הדגמנו תכסיסים שונים איך לבחון סדקים עבור אבני העיגון ואיך להניח אותן נכון, והרי כל אלה היבטים שבכלל לא קיימים במסלולים מבולטים. ואם לא את ההיבטים האלה, מה כבר נשאר ללמד בקורס הובלה? אולי כדאי שאקח עכשיו קורס כזה כחניך, רק כדי להיות בעניינים ולהבין על מה בכלל מדובר.

בזמנו היינו נותנים לחניכים להוביל בפינק-פוינט (pink-point, כלומר הובלת מסלול שבו כל העגינות הונחו מראש כל אחת עם ההארכה שלה, למשל ע"י המדריך), אבל הדגשנו שאין זאת ממש הובלה כמו עם הנחת העיגונים אלא רק תרגיל, או התנסות פסיכולוגית לטיפוס ללא הבטחה מלמעלה. אמרנו שזה כמו לתת לילד לרכב על אופניים עם גלגלי-עזר או לשחות עם מצופים ברגליים ובזרועות, וברור שהמוביל מסלול בשיטת הפינק-פוינט אינו אמור לרוץ מיד לחברים ולספר בגאוה שהוביל את המסלול. ואגב, גם לא לומדים מזה שום דבר במסגרת המבוא האמור להובלה, אלא רק טועמים את ההבדל בין חשש מנפילה כמטפס שני, לבין החשש מנפילה כמוביל. ועכשיו אני חושב: ומה זה בעצם הובלה על בולטים אם לא פינק-פוינט ממוסד? כי במקרה זה, אם כבר יש הארכות מונחות או אם אין, זה כמעט אותו הדבר. בהובלה על אבני עיגון, לעומת זאת, ההבדל בין פינק-פוינט להובלה מלאה הוא ענקי, זה עולם אחר: המוביל בוחר לו את הדרך וקובע איפה למקם את התחנות, הוא בוחר איפה להניח את העגינות בדרך, ובעיקר – הוא צריך לדעת איך. אף אם ישנו תיאור פחות או יותר מפורט על מה שמישהו אחר עשה קודם לכן ומה לדעתו ניתן לטפס ומה לא, תמיד יש אפשרות לאלתר משהו חדש ולשוטט על פני המצוק. במסלול מבולט אין דבר כזה; מסלול מבולט מקצץ למטפס את כנפי הדמיון, מדכא ומנוון אצל המטפסים המתחילים כל יצירתיות בטיפוס.

לאחרונה המטפסת הותיקה עדינה גרבר הובילה על אבני עיגון מסלול שממילא היה מבולט היטב בנחל זנוח כשאני הייתי המטפס השני שלה. אמרו לה: מה, השתגעת? ענתה עדינה: כשאני מובילה על אבני עיגון אני עושה הכרה עם המסלול; אני מזהה את כל החריצים, אני בוחנת איזה מהם רעוע ואיזה יציב, אני שוקלת מה כיוון הכוח במקרה של נפילה, אני מתבוננת בכל בליטה קטנה וחושבת אם היא תחזיק את אבן-העיגון אם תהיה נפילה. המסלול יכול להיות יפה או לא יפה, מאתגר או לא מאתגר, אבל אחרי שאני מובילה אותו על אבני עיגון אני מכירה אותו; אנחנו כבר חברים. כשאני מובילה על בולטים אני לא מסתכלת על שום דבר לאורך כל המסלול, כל מה שמעניין אותי זה איפה הבולט הבא.

ואני חשבתי לי: תשובה אופיינית למי שהובילה בעידן של ראשית שנות השמונים של המאה ה-20.

חנינא שלנו כתב פעם רשימה קצרה על יצירתיות בטיפוס, ובה נאמר בין השאר שמטפס הפותח מסלול חדש (FA) משול למוסיקאי שמבצע יצירה שהלחין בעצמו; אכן דימוי מאיר עיניים! חנינא עוד כתב על חופש פעולה יצירתי זה בספטמבר 1988 אחרי שגילה מעבר נסתר ומקסים ב"ויא דל פאפא" אשר בג'בל צפצפה, מיד מעל לטרברסת הידיים המפורסמת, מעבר שקרוי מאז "החלון של חנינא".

אני מצטט:

Variations to Via del Papa & Warsaw TA: I find it most enjoyable to work around a known route looking for variations left & right. Sometimes you come upon more logical and/or more challenging lines this way

אחרי שקראתי דברים אלה חזרתי למסלול מפואר זה עם אבנר רוטשילד, מצאנו את החלון של חנינא והסכמנו בינינו שהוא באמת מעבר מקסים המעניק פאר נוסף למסלול כולו.

חנינא על הויה דל פאפא, בסוף הטרברסה המפורסמת

ברור שבמסלול מבולט אין אלתורים, אין שיטוטים, אין גילויים.

אח"כ בא עוד עידן חדש: התחילו להופיע בארץ קירות טיפוס מלאכותיים. שמענו שגם לין היל ועוד גדולים אחרים מתאמנים בקירות טיפוס מלאכותיים והבנו שכנראה זה עוזר לשיפור רמת הטיפוס.

אף כי מיועדים בהתחלה כביכול רק לאימון, הקירות המלאכותיים הפכו בהדרגה את הטיפוס בהם לענף בפני עצמו. הלכתי פעם-פעמיים לקיר שהיה אז בקריית-יובל ואח"כ עוד פעם-פעמיים לקיר אשר באצטדיון טדי אבל לא מצאתי בהם עניין רב וגם לא עונג מיוחד. פיספסתי שיפור ברמת הטיפוס שלי? – גם כך אני מאוד נהנה לטפס, כנראה שאינני מספיק הישגי.

קורה שמטפס עובר באיזה עמק לרגלי מצוק מדהים ביופיו, והוא מסתכל מוקסם על מסלול אפשרי, בוחן אותו ומדמיין לעצמו איפה היה מתאים למקם שם את התחנות, איפה כדאי לעזוב סדק מסוים בטרברסה קטנה ימינה כדי להגיע לארובה, עובר בדמיונו על כל הפרטים, מתבונן שוב מוקסם, ו…מתאהב במסלול!

אנדריאה מטפס גם בשנת 2019

אפשר להתאהב במסלול טבעי גם (ובעיקר) אחרי שמטפסים אותו וגם בעוד הרבה נסיבות נוספות, אבל קשה להאמין שניתן להתאהב בקיר מפלסטיק עם אחיזות מוברגות עליו.

קצת לפני פסטיפוס 2012, קראתי שעומדת להינתן שם הרצאה בנושא "מעבר מהקיר לשטח" ופרצתי בצחוק גדול (סליחה, עומר). נכון, הייתי לבד בביתי מול המחשב, קראתי את המודעה ופרצתי בצחוק. גם כל הדון-ז'ואנים שביניכם, אם היו קוראים מודעה על הרצאה בנושא "מעבר מבובות אהבה מגומי לבחורות אמיתיות", בטוח שגם הם היו פורצים בצחוק.

לא אתייחס כאן ל-בולדרינג בטבע ולא לבולדרינג בקירות מלאכותיים; אינני בטוח שאלה מסמלים עידן חדש באיזה שהוא מובן כי הם קיימים כבר שנים רבות, אבל ברור שאינם נכללים ב-"טיפוס הרים".

אז מה? מה יש?  גם "סנפלינג" (גלישת-מצוקים לשמה) לא נכלל בטיפוס הרים ויש אנשים שמאוד נהנים מזה. מותר לכל אחד ליהנות ממה שהוא רוצה!

על אחת הפסגות האהובות עליו בסיני

לסיכום: אין ספק שענף הטיפוס משתנה כל הזמן. הרמה האתלטית במאה ה-21 עולה על כל מה שאפשר היה לשער בעידנים קודמים, הציוד משתפר, המידע על מסלולים חדשים שנפתחים זורם במהירות שלא הייתה עולה על הדעת רק לפני שנים מועטות. אבל אינני רואה סיבה שעם כל היתרונות של הקידמה לא יתענגו המטפסים של העידן החדש קצת יותר על המצוקים היפים שעדיין נותרו כמו שאלוהים ברא אותם.

שלכם, אנדריאה.

חלק שני – כאן

קישורים נוספים

על חבלים וקשרים: ספרון שהוא למעשה אוסף מאמרים טכניים על קשרים, ציוד, נפילות ועוד

מיומנות בטיפוס: מאמר על חשיבות המיומנות ושיפור הטכניקה בטיפוס. כולל רעיונות לתרגילים מעולים.

לך טפס על הקיר: אוסף סיפורים קצרים ובדיחות קטנות על מטפסים. נכתב בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת.

לא קשור לאנדריאה ישירות, אבל קשור לעניין: רצח הבלתי אפשרי/ריינהולד מסנר

Leave a comment

Comments are closed.